מצאתי את אלבום התמונות שאבד לי. מי היה מעלה על הדעת שהוא
ישכב לו מתחת לערמת חוברות של "עולם הקולנוע", שהשאילה לי
חברתי יוכבד 'לעיון מוגבל בלבד'. כמו בארון קודש הנחתי אותם
במזוודה ישנה שהוסתרה מתחת למיטה, שלא יאונה להם רע. בהפסקה
הגדולה הופיעה פתאום יוכבד לצידי. "מה קורה? כמה זמן את חושבת
להחזיק את הז'ורנאלים שלי אצלך?" פנתה אליי רוטנת.
כך מצאתי גם אותו. לאחר שנפרדתי בדפדוף מחודש ואחרון מכל
חוברת לפני הכנסתה לשקית, מלטפת בעיניי את תמונותיהם של קלרק
גייבל, של שירלי טמפל ושל ריטה הייוורת הלוהטת. הופיע האלבום
שלי. מסתתר בפינה. ישבתי מחייכת למראה דמותי כתינוקת שמנמנה,
או כילדה עם מעיל קפלים ושמלת מלמלה ביום הגיעי לארץ. בוחנת
בעיון מחודש את תמונות המחזור השנתיות מבית הספר, כיתה א',
ב', ג', ד'. כשבין הדפים מצאתי תמונה וזיהיתי אותך. מונחת
ברישול, אפילו לא טרחתי להדביק אותה עם מדבקות זווית שחורות:
בשולי כביש גהה, מול צינורות המוביל הענקיים שעוד מעט יוכנסו
לאדמה ויובילו את מי הכנרת לנגב, שלוש ילדות: אנט, גלינה
במרכז ואני, עומדות שלובות זרוע. וקבוצת בנים, רובם יושבים
שפופים כקבוצה נפרדת על חול הכורכר שבצידי הכביש. אתה היחיד
שעומד, במרחק מה לצידי, מביט בי, גופך נטוי, רוצה להתקרב אך
לא מעז. את התמונה הזאת ראיתי אלפי פעמים אך מעולם לא ייחסתי
חשיבות למבט ולמקום העמידה שלך בתמונה. ופתאום, המרווח הזה
החל לגלות לי סוד.
הייתכן שיש כאן התשובה לתעלומה שליוותה אותי שנים רבות. זוכרת
אותך מתרוצץ בשכונה, ילד פרא יחף ופרוע. מטפס, קוטף גויאבות
או שסק מעצים עמוסי פרי. שומעת שכנות זועמות רצות אחריך:
"גבריאל, תחזיר את הגויאבות!" או "גבריאל תרד מהר מעץ התות
לפני שאני הולכת אל אימא שלך!". כיוון שלא השיגו אותך היו
פונות להכות בדלת הדירה שלכם שניצבה בדיוק מול חלון חדר השינה
שלנו. "אידה, אם את לא תשתלטי על הילד הזה אני אתפוס אותו פעם
ואשבור לו את כל העצמות", כך איימו על אמך האלמנה, שהסתגרה
בבית חסרת אונים מול התעלולים שלך שהלכו והשתכללו מדי יום.
את עצמי אני זוכרת מיום שהגענו לשכונה לבושה חצאיות פליסה
מגוהצות, חולצות עם רקמה עדינה, או סרפנים שתפרה לי אמי
משאריות בד של בגדים ישנים. נעלי השרוכים החומות מצוחצחות
תמיד ושקית האוכל שתפרה לי אימא מבד כותנה לבן כובסה וגוהצה
מדי יום.
תחילה נאלצתי לסבול את ההתגרויות שלך, בלכתנו יחד הביתה מבית
הספר. משיכה בצמה, חטיפת שקית האוכל, דגדוג בגבי מאחור עם ענף
שקטפת בדרך. כך היית מלווה אותי יום יום. מסתובב סביב
שלושתנו, החברות הקבועות אנט, גלינה ואני, סחור סחור וזומם
איך להיתקל בי, להציק, לעורר, להסיט אותי מחברותיי ההולכות
צמוד אליי ומקשקשות על ה"פרסים" החדשים שרכשו או תמונות
השחקנים הנדירות שיש להן באוסף.
יום אחד נשארנו לבד. אנט וגלינה התעכבו לחזרות על מסכת ליום
הביכורים. ואתה, זו הפעם הראשונה שהלכת לצידי, מקפיד להתאים
צעדיך לקצב שלי. "תני לי את הילקוט", אמרת בלחש ולפני שהספקתי
לענות אחזת בו וכמו נושא כלים צעדת איתו לצידי בלי לומר דבר.
פתאום, נתגלה לי הריח שלך.
לא היה זה ריח סבוני הלבנדר שאליו הורגלתי, שבהם אימא הקפידה
לחפוף את שערותיי. ממך נדף ריח משכר של פריחת עצי התפוזים
שצמחו בחצר הקטנה שאימא שלך טיפחה. הריח פיתה להתקרב, אבל
חששתי. מפעם לפעם הצצתי לצדדים. צריך להיזהר, מה יגידו מחר
בכיתה. כשהתקרבנו הביתה חטפתי את הילקוט, ובלי לומר תודה
מיהרתי להיפרד ולהיכנס הביתה. לא הייתי צריכה להפנות פניי
לאחור, ידעתי שמבטך מלווה אותי. אבל, מאותו יום נצמד בי
הצימאון המתמיד לריח שלך.
יושבת הייתי בשיעור עם מורה פרטי לאנגלית שנשכר בממון רב,
ונשמתי יוצאת לריח שלך, גבי. בכל רגע פנוי חיפשתי אותך.
בפינות ובמסדרונות של בית הספר ובהפסקות בחצר: כאילו עוברת
לצידך במקרה, מתעכבת לרגע, ממלאת נחיריי בריח ועוברת הלאה.
בתחילה עוד ניסיתי אך לא הצלחתי להיגמל מההתמכרות המתמדת לריח
שלך. בשקט ובנחישות למדתי את אורחותיך, מחפשת הזדמנות שבה
אוכל לפגוש אותך ולהרגיע נחיריי. בינתיים שמתי לב למעקבים שגם
אתה עשית אחריי. הבחנתי בך יושב שעות על ענף של אחד מעצי
התפוז בגינה, מציץ לחלון הדירה שלנו ועוקב אחר תנועותיי. זה
היה האות לפתיחת משחק חדש בינינו: כמו במקרה, ניצבתי מולך
בחלון, פורמת צמותיי, מסרקת שערי הזהוב ומפזרת אותו כמו אבק
כוכבים על פני וילון הקטיפה הכחול. כאילו לא יודעת שאתה יושב
שם צמוד לענף ושואב בעיניך את דמותי ובאותו זמן הריחות
הנפלאים נספגים בך ואתה מתמלא בפיתיונות מפתים המושכים
ושואבים אותי אליך. בשביב של מבט הצצתי בך, נחבא בתוך לובן
הפריחה וזיכרון הריח המתפזר בינינו יצר שביל סמוי וקבוע של
עונג ביני ובינך.
לפעמים הייתי פוגשת בך ליד הבית. חולפת קרוב על פניך, עוצרת,
קושרת שרוך, מתבשמת מהאדים שהותרת אחריך. נדמה לי שהבנת במה
מדובר, כי בזווית עיניך בחנת אותי בחיוך. ספק מלגלג ספק
מתגרה. פנית לבדוק את מצב הכלבה שישבה על המפתן ודהרת אחריה
בריצה עד שנעלמתם בשביל המוביל לתחנת האוטובוס. מותיר אותי
רחוק מאחור.
באותו יום שבת לפנות ערב, ישבתי על גדר-האבן שסביב לחצר שלנו.
אתה קרבת פתאום ושאלת: "רוצה לראות משהו?" לרגע נבהלתי מקולך.
הייתה זו הפעם הראשונה שפנית אליי ישירות. בלי סיבה פרצתי
בצחוק וקמתי ללכת אחריך. צעדנו בשביל אל הדשא שמאחורי הגינה
העירונית. אתה ראשון ואני צועדת אחריך בעקבות הריח. עברנו את
הבניינים אחרונים בשכונה, עלינו על גבעה, טיפסנו על גדר
סלעים, וצעדנו בתוך תלמים עמוקים שנחרשו. נעלי השבת החדשות
שלי נשרטו ללא הכר. גושי אדמה נדבקו על הגרבונים הלבנים
והכתימו את חצאית הקטיפה המבריקה, שנועד להרשים את הדודות
שהגיעו אלינו לשבת.
התקדמת בקלות ובזריזות. יחף דילגת בין התלמים העמוקים, טיפסת
על הסלעים והגעת לפניי לסוללת העפר הגבוהה לצד כביש גהה. מעל
הסוללה הונחו בשורה ארוכה, כרכבת אין סופית עד קצה האופק,
עשרות צינורות ענק מבטון. "בואי תעלי למעלה", פנית אליי
כשהגענו לפתח אחד הצינורות. שם הכנת עבורי שני ארגזי עץ
שנגנבו מהפרדס שישמשו לי כסולם. עלית ראשון. בזריזות פשקת
רגליים לשני צידי הצינור כדי להתייצב והושטת לי ידך. במאמץ לא
קטן, מתעקשת לא להראות כמה אני פוחדת וכמה אני מתקשה להניף את
רגליי, נתתי לך למשוך אותי כלפי מעלה. הנה אני יושבת לצידך
במרומי הצינור בתוך ים של פרדסים כשניחוח פריחתם ממלא את
האוויר עד לעצירת הנשימה. מאחוריי שטיח רב טלאים של שדות
במגוון צבעים. תלמים שחורים ושורות של צמחים שנבטו בגוונים
שונים של צהוב וירוק. מרחוק גם הבלוקים המרובעים של השכונה
נראו כמו לוח משחק ענק עם קוביות שמוכנות לנוע ממקום למקום.
הכול נצץ בברק האדום של השמש השוקעת במערב ונראה כמו במה
ענקית הממתינה למופע הגדול.
"עכשיו נרוץ", פקדת בחיוך, מדלג ברגלך היחפות לאורך הצינור
ומקפץ במיומנות מצינור אחד למשנהו ואני, בנעלי השבת הנוקשות,
מתנדנדת אחריך מצד לצד, כמעט מועדת ונופלת. אבל, בכוחות שלא
הכרתי בי, חוזרת ומאזנת את שיווי המשקל שלי, נושמת בכל
כוחותיי וממלאת ריאותיי באוויר הנפלא. מרחפת מצינור לצינור,
ידיי פרושות לצדדים, חופשיות, ומחבקות את הפרדסים הפורחים
סביבי, סופגת לתוכי את ים הריחות וגלים של בושם בעוצמה שלא
הכרתי מעולם.
בקצה הצינור האחרון עצרת. ישבתי לצידך נושמת נושפת, מקיפה
ברכיי בידיי, מקשיבה לשאון כלי הרכב החולפים על הכביש, ועיניי
נשואות לשמש הצובעת את הנוף בצבע של שקיעה אדומה. אתה יושב
לצידי בגופייה חומה, במכנס קצר וברגליים יחפות מקופלות לישיבה
מזרחית. גופך נע קדימה ואחורה מצד לצד, מתעגל ומתקמר בתנועות
חוזרות, כמו מתפלל לתנועת השמש השוקעת ומתכנס ושוקע לתוך
עצמך. דוממים, ישבנו שעה ארוכה. אני מנסה לחזור אחריך ולחקות
את התנועות שלך ונחיריי רוטטים ומתרחבים לקראת גלים של ריחות
הפריחה המכים בי עד עילפון ומתערבבים בריח שלך המתוק, המוכר
והקרוב אליי כל כך.
אט אט, וכאילו שלא במכוון, נגעה זרועך בזרועי. זרם עבר בי
כשחשתי במגע העור העדין שלך. ספק נוגע ספק מרפה, קרב ומתרחק
ממני במגעים זעירים. ואני יושבת, דרוכה כולי, מנסה להקפיא את
הרגע, להנציח ולחרוט בתוכי את המגע הרך, הארומה והרעד הזורמים
אליי מתוך גופך. מתרכזת בכל נגיעה זעירה והססנית שלך, המטביעה
בי חותם שלא יימחה. כך ישבתי לצידך קפואה, לא לזוז, כי עוד
רגע אפרוץ מתוך בגדיי ואתנדף לתוך האוויר המשכר שסביב.
ימים רבים נשאתי בזיכרוני את אותם הרגעים מעל לצינורות הבטון.
אני משילה מעצמי שכבות ומשתנה בכל רגע שבו אני משחזרת את ריח
גופך הרך ואת נגיעות זרועותיך, הטבולים בנוף ובבושם המעורר
הזה של פריחת התפוזים. אבל אתה, למחרת אותו יום התרחקת ממני.
זר נעשית לי. למה? מה עשיתי? מעולם לא הבנתי למה התנכרת לי
פתאום. רק מבטים זהירים מעבר לחלון. או הצצה כאילו מקרית
כלפיי מתוך חבורת בנים מיוזעים שריחם השתלט גם עליך תוך כדי
משחקי כדורגל שהעסיקו אותך.
עונת התפוזים הסתיימה. ואתה עברת ללמוד בפנימייה מרוחקת.
המרחק הקטן שבתמונה נותר לא פתור. ואפילו המבט המשתוקק לא
יכול היה כנראה לפרוץ, לגשר ולקרב אותך. רק הריח שנודף מתנופף
ללא גבולות ומחזיר אותך אליי מדי שנה ואתה נמצא לי תמיד בכל
מקום שבו מגיע אל אפי ריח הפריחה של עצי התפוז.