אתה זורם לי בתוך הורידים

שוב שירי תקופה
ושוב נובמבר
ושוב מחפשת פרפרים לבנים.

אני מסתובבת עם דחף מטורף לדפוק את הראש בקיר.
החוסר עמוד שדרה שלי, זה ברור לי,
לא עושה את זה לאף אחד.
כנראה גם לא לך.
כנראה ה"חיוך המקסים" הזה שרצית לכבוש התברר לך כמשהו רקוב
לחלוטין
ומי בכלל אוהב סירחון?

אני מתפתלת בין מה חכם ומה טיפשי
ובא לי לצעוק עליך שאתה טיפשי כולך. ושדיי
דיי כבר!
ולא להתנצל אפילו פעם אחת.
ושסוף-סוף תרצה שוב להתגעגע אליי.

אז מרוב הפחד לאבד
אתה הולך ממני אפילו בלי להגיד
ואני מחכה שתתקשר ותגיד שזה בסדר
אבל אפילו להגיד שזה לא, אתה לא טורח לעשות.
אני תמיד נופלת על המניאקים או תמיד הופכת אתכם לכאלה.
אתה מכריז הפסקת אש
וכבר 24 שעות אני מחכה להחלטה של צוות האו"ם.
אני שונאת אותך על ההרגשה שאני הולכת על חבל דק ואתה לא חותך
אותו.
ספייס זה אוויר ואוויר לא קונים במכולת
ואני
אני
אני
רוצה לשמוע אותך על הקו.
אבל לא מעיזה להתקשר.

אני כועסת עליך,
יפה שלי,
מכל הסיבות הטובות,
ומכל הסיבות שאני פה עכשיו
ולא שם לידך.



3.10.06- רגע אחרי כשאתה מתקשר, נשאר רק געגוע.