ידיה הנפלאות על עורפי, החום הבלתי טבעי המוקרן מידיה אל ראשי,
משכך את הכאב הפועם בעורפי, אלה הם הזיכרונות המתפתלים במוחי,
עכשיו, אחרי, יחד עם עוד אלפי הבהקים מאותו אחר צהרים קסום
ויחיד שביליתי איתה.

בפעם הראשונה דיברנו בטלפון. איני זוכר כבר מי התקשר למי רק
שמצאנו האחד את השנייה באקראי.
"שלום רונן, אני אירית" אמרה.
"היי אירית" עניתי, "מהיכן?,
"אני מכרמיאל"
"ספרי לי על עצמך"
אני בהירה, מתולתלת, בת ארבעים, גרושה, עצמאית ורק שלשום חזרתי
מטיול בהודו"
וכאן שבתה את תשומת ליבי. שוחחנו ארוכות, מחליפים שוב, כמו בכל
שיחה כזו בה אין פרצוף לקול, את העובדות היבשות המוכרות,
המדוקלמות.

אוף כמה אני עייף מכל זה, לפעמים אני חושב שעלי לנסוע לטיבט
להפוך לנזיר בודהיסטי. אבל היא הייתה מעניינת. איך לומר
מסקרנת, מגרה ואפילו חכמה.

בסוף השיחה אמרה "אני רוצה לתקן איזה אי דיוק קטן. בעצם אני לא
גרושה אלא פרודה. אבי, זה בעלי,  עזב את הבית לפני שמונה
חודשים והוא עם מישהי אחרת כרגע, אבל פורמאלית עדיין לא
התגרשנו"
"זה באמת לא חשוב לי", אמרתי "מתי את פנויה"
וכך סיכמנו להיפגש בשבת לפני הצהרים לטיול בטבע. תמיד יש פעם
ראשונה לכל דבר וזו הייתה הפעם הראשונה שפגשתי מישהי לפגישה
עיוורת בטבע. אז החלטתי ללכת על זה ולראות מה  יתפתח.

קבענו להיפגש בכביש צדדי על יד צומת המוביל. לבוש במכנסי ג'ינס
קצרים (טיול בטבע, לא?) וחולצת טריקו, מיתמר לגובה, חמוש
במשקפי שמש, יצאתי לדרך. היה יום של בין אביב לקיץ. חם, בוהק
קצת לח.  בדרך קניתי שני בקבוקי מים מינרלים. בנייד הדריכה
אותי כיצד להגיע אליה ולאחר שפניתי ראיתי את מכוניתה חונה בצד
הדרך. חניתי מאחוריה ויצאתי אליה. פתחה את דלת המכונית וכרעתי
לפני דלת מכוניתה לוקח את ידה המושטת, מנשק אותה ומביט כלפי
מעלה אליה.
"היי אירית"
"היי רונן שמחה שהגעת" אמרה תוך בחינה נסתרת שלי כמו שאני
בדיוק עשיתי לה. יצאה מהמכונית ואז ראיתיה. מאה ושבעים
סנטימטרים של אישה  רזה, שיער בלונדיני ומתולתל, חזה קטן,
עיניים כחולות וקמטי צחוק בזוויות פיה. לבושה במכנסי בד
אפורים, כמעט שחורים, קשורים בשרוך לבן בחזית ובחולצה שעליה
כתמי צבע בהירים. משולשי צהוב, כחול ועוד צבעים.
"לאן נלך?"
"נמשיך בכביש. יש בהמשך יער נחמד. נוכל לטייל בו"
"או קיי. אני אחרייך"
נכנסנו כל אחד למכוניתו  ונסעתי אחריה. פנתה לדרך עפר כאילו
יודעת בדיוק לאן רוצה להגיע ולאחר כמה מאות מטרים עצרה בצל כמה
עצים. יצאנו מהמכוניות. לבשה על גבה תרמיל גב לתוכו שמתי את
בקבוקי המים. ממכוניתי לקחתי שמיכה עבה וירדנו במורד לכיוון
חורשת עצים.

מדלגים על סלעים וזרדים, ספק מועדים. לבסוף הושטתי אליה את ידי
והלכנו שלובי ידיים בצל העצים.
פרסנו את השמיכה בצל עץ אורן משקיפים מלמעלה על הכביש המרוחק.
מכוניות חולפות עליו כברקים צבועים בצבעים שונים, חולפים בין
העצים כילדים במשחק מחבואים, משתקפים בהבהקי השמש מחלון או
מראה.

בירכנו משוכות לסנטר יושבים ומדברים והיא עייפה.
סיפרה לי כי הפרידה מבעלה קשה לה וכי היא עדיין אוהבת אותו, לא
משלימה, מנסה לחזור ולשנות. אמרתי לה כי לדעתי אי אפשר להחזיר
גלגלים שבורים לקדמותם והכי טוב שתעזוב את זה ותסתכל קדימה.
ליבי יוצא אליה בכמיהה ואני חש את חושי רוצים להגן עליה מפני
העולם. כלום אני מתאהב?

משכתי אותה אלי כורך ידי מסביב גופה מצמיד את גווה לצידי, כף
ידי על ביטנה והיא מתקמרת כחתלתולה  מגרגרת.
אז כבר לא דיברנו. זאת אומרת רק שאלתי אותה "תמיד את בלי חזייה
?"
"כן" ענתה.
ידי מזדחלת לתוך משולש חולצתה , אצבעי מלטפת את קימור שדיה על
השביל אל האושר  ופטמותיה  מזדקרות מבעד לבד הדק של חולצתה
הצבעונית כמו קוראות תגר על כל הנהגים בכביש, הנה אני כאן ואתם
שם, לא רואים.  בידי השנייה פתחתי את הכפתור העליון בחולצתה
וגיששתי עמוק יותר חופן את שדה בתוך כף ידי מרגיש את קושי
פיטמתה דוקר את עורי וחרבי, חרבי, כמעט קורעת את מכנסי.
מחליק ידי על השד חופן אותו ידה על בירכי מלטפת נכנסת מתחת
לשרוול המכנס ציפורניה צורבות את עורי שורטות בעדינות לאורך
הרגל, שבילים של תשוקה.

פתחתי עוד כפתור ועוד אחד ובמהרה הייתה חולצתה מוטלת לצידנו
ועורה החשוף והלבן קולט את בהרות האור המשתקפות מבעד לעלוות
העץ שמעלינו. שדיה הקטנים מזדקרים אל על והעיגולים  הכהים סביב
פטמותיה נראים ככתמי שוקולד על צלחת לבנה ופטמותיה כדובדבן
אדום כהה על גבי הקצפת.
חפנתי בידי את שדיה משכיב אותה בעדינות על השמיכה, מתכופף
מעליה ומלקק את קצות פטמותיה. אנקות התאווה שלה מתנגנות
באוזני. ידי על חלקת ביטנה השטוחה מלטפת מתקרבת למכנסי הבד
הקשורות בשרוך. מושכות את השרוך לאט, לאט ומרפות את המכנסיים
ההדוקות ממנה.

אט, אט, ממוללות אצבעותיי את שערות משולש הערווה מתחת
למכנסיים, שערות חלקות ורכות. תוך כדי ליטוף. מתקרבות אל פתח
מערת האהבה, נוגעות לא נוגעות ממששות את תפוח הפרס הלוהט.
אצבעי חודרת לאיטה לתוך רכות הבאר הרטובה והחמה וגופה נענה
לאצבעי ורגליה מתפשקות יותר ויותר ואנקות תאוותה מתגברות.

הוצאתי את ידי ופשטתי את חולצתי ולאחר מכן את מכנסיה ואת
תחתוני החוטיני האדומות והמדהימות והיא נותרה עירומה על גבי
השמיכה.
לאיטי פשטתי את בגדי הנותרים תוך כדי מבט עליה. וכך ישבנו
שנינו על השמיכה על בירכנו, מביטים זה בזו בעירומנו ובזווית
עיננו המכוניות חופזות על הכביש מבעד לענפי העצים.

רציתי לשבת שם לנצח ולהביט בגוף המגרה הזה, בלובן המסנוור הזה
בחמוקיים הנפלאים האלה ובישבנה הקטן והמגרה.

קרבתי אליה שוב וידה על אברי מלטפת ומנגנת עלי כאילו אני
חצוצרה גדולה אחת והפעם היה זה תורי להיאנק.
השכבתי אותה על גבה ולשוני על ביטנה, מטיילת, חוקרת, טועמת את
שדיה וביטנה. אט, אט יורד לכיוון פתח התקווה, לשוני נוגעת לא
נוגעת. מתמכר לעונג של גרימת ההנאה. כשלשוני רפרפה על הדגדגן,
צעקה, וידה שרטה את גבי. חודר עמוק יותר ויותר טועם מעסיס
הדבש, מרווה את שיכרון חושיי. פיה על זכרותי, לשונה מלטפת,
רוחשת.
סובבתי אותה וגהרתי מעליה ובבת אחת חדרתי לתוכה, גופה מפרכס
מתחתי, גופותינו פועמים האחד מול השני. היא רכה בתוכה ואני קשה
בתוכה.

אנקותיה הלכו ותכפו הלכו והתגברו וכל גופה רעד מתחתי בסערת
חושים עזה משחררת. עפעפיה מרטטים עת היא מתאחדת עם עצמה ושנינו
מניעם את הפעמונים יחדיו.

התגלגלתי מעליה ידינו מלטפות האחד את גופו של השני והמכוניות
טסות בכביש הלוך ושוב. התיישבנו עירומים, בוהקים באור החמה
משקיפים על הכביש מדברים על האהבות במין.

לבסוף רעבנו. לבשנו את בגדינו ונסענו למסעדה סינית בקרבת
מקום. בדרך החל לכאוב ראשי.

אכלנו בתאבון רב, מסתכלים האחד על השני יודעים כי נרצה לחזור
על כך לפגוש האחד את השנייה. ראתה כי אני מתענה בכאבי.  קמה
ממקומה מולי הלכה מסביב השולחן ועמדה מאחורי ושמה ידיה על
עורפי, נוגעת לא נוגעת ובהדרגה חשתי איך הכאב הולך ומתפוגג
וידיה מקרינות חום רב אל עורפי.
כשסיימנו לאכול החזרתי אותה למכוניתה וקבענו שניפגש שוב ביום
רביעי.

את השבוע הזה עברתי מלא  ציפייה. חולם על כל שנייה משחזר במוחי
את הזיכרונות, המבטים, הנגיעות, הריח העשיר של גופינו
המלופפים. חולם בהקיץ בעבודה.
ביום שלישי בערב התקשרה.
"תראה". אמרה. "פגשתי מישהו אחר ואני רוצה להמשיך ולבדוק את
העניין איתו. אז אין טעם שניפגש"
המום, כעוס, מאוכזב שאלתי: "וזה נראה לך רציני להמשיך ולחפש
אחרי שנפגשנו וכל מה שקרה?"

וכך כל מה שנותר הוא זיכרון  ידיה הנפלאות, על עורפי, החום
הבלתי טבעי המוקרן מידיה אל ראשי, רגעי העונג. אלה הם
הזיכרונות המתפתלים במוחי, עכשיו, אחרי, יחד עם עוד אלפי
הבהקים מאותו אחר צהרים קסום ויחיד שביליתי איתה.