הייתי אבודה בחושך,
אבל לא מפתיע הדבר,
הרי כשאתה לא רואה,
קל לשכוח היכן אתה עומד בדיוק.
החשכה העוטפת היא רק ההתחלה,
לאחר מכן תגיע הנפילה,
ואני יודעת,
ואולי נעצרת,
ואולי ממשיכה,
ממשיכה בתקווה.
חשוך כאן נורא,
אי אפשר לראות כלום,
ואולי זו הסיבה שאיני יודעת,
מדוע אני צריכה לקום,
נפלתי עמוק,
אך אינני פצועה,
סתם עוד שריטה,
שבחשכה אני לא רואה,
רק מרגישה.
ואני שוב נעמדת,
ולא רואה במה אני פוגעת,
וממשיכה ללכת קדימה,
או אולי זה אחורה,
אבל החושך כה קרוב,
שאינני מצליחה לחשוב בהיגיון.
שוב ליפול,
לעמוד וללכת,
אי אפשר לבקש יותר מאדם,
ולכן אני כואבת,
ובחושך,
לא רואים את  הדמעות הזולגות,
גם אני אינני רואה,
אך מרגישה את שבילן,
ואת ליבי הן חוצות.