"קודר הענן, נושבות הטיפות אל מול חלונו של הילד, מתמזגות
הטיפות עם דמעותיו,
מתמזג הענן עם נפשו המותאמת,וזולגות, זולגות הדמעות, גדולות
וחמות, נושרות
על ריצפת החדר הדל.
מחלחלות הטיפות אל מקום שמור, שבו לא ייפגעו לעולם, הענן
מתקדר, יותר ויותר.
הילד בוכה, מתייפח בלי קולי, ברגע נשמע ברק גדול, מתגלגל, בולע
את האוויר ושואב לתוכו.
התכווצות של הילד, הדמעות גדלות, מנגד הזכוכית הטיפות נשאבות,
הכי חלוש נשמע מפי הילד, כאשר צרחות בקעו מאחוריו, כבש את ראשו
בחלון, בוהה בטיפות הנושבות,
חולם, שהוא אחת מן הטיפות הללו, כה חופשיה, נודדת לעולם הגדול,
כה נוצצת היא בעיניו.
הילד שקע בשינה עמוקה ללא חלומות, כאשר הצרחות התגברו.
הירח שבקע מבעד לעננים הביט בו בחמלה,בשלווה, ברחמנות. הטיפות
ליוו את הירח במבטיהן העצובים.
לילה שקט השתרר, הצעקות פסקו.
עיניים רעות עקבו אחרי נשימותיו של הילד, מתבוננות ברוע
ברשעות.
נשמע קול חרישי, נשימותיו של הילד הפכו קצובות, הגברו, העיניים
התרחקו,ממצמצות.
עוד לילה אפל נפתח, חשבו בטיפות, בעודן זולגות בחוץ...
ובפנים".