דיסק ישן של לאונרד כהן
מזכיר לי את המחשבה בה אני מעסיק את ראשי
כבר זמן מה:
הריכוז המוחלט בפרטים המזעריים ביותר,
אשר גורמים לכל דבר, חי או דומם,
לנוע לפי המוסיקה שלהם,
לציית להם
כשמתבוננים היטב,
העולם הופך כולו לחוקיות עם מאפיינים יחודיים,
האופן שבו נרקמים החיים אל מול העיניים
קורה ברמות נפרדות של התרחשות;
באופן מיידי מול העיניים מתקיימת תמונת הזמן הזה בהווה,
במקביל אליה רוחשות ההשלכות שיופיעו ברגע שאחרי תמונת
ההווה בזמן הזה, היינו: בעתיד.
במקביל אליה מסתדרים באוויר הפרטים,
על פי העלילה,
באופן שישפיע על כל רגע ורגע בזמן הבא

לשלוח, לא לשלוח הודעה,
לצאת או לא לצאת הלילה להרפתקה
ברחובות הנוצצים
לנסוע, לא לנסוע לראות אותך בחיפה
כשאני מנסה לתרגם
את התחושות לזרמים מוחשיים בחלל הפיזי,
מזכיר לי הדבר התמודדות שחמט,
המתחרה שמסוגל להריח את היווצרות התרחישים,
באופן הכימי (והמוטרף) של העניין,
יהיה זה אשר יסגור במצור את המלך
ויכריע את המשחק
ואז ביחד עם אוסף השירים הכי טובים של לאונרד כהן,
שהיינו שומעים הרבה פעם,
מתכונן האוויר סביב לפעולה הכימית
שתתרחש בין יסודותיו,
כשחבר אשר חזר מהיעדרות ארוכה, לובש צורה סמוכה,
מבטא את השם: 'אריאל'
בסקרנות עצומה
זרמים אינטוקסיים-רעילים באוויר,
משבים לוהטים בקיבה
האהבה, שהיא הדבר היחיד
שחשוב יותר מהזמן,
שומרת לעצמה את הנטייה
של אישה ארכת-רגליים המודעת טוב מידי לכוח של יופיה,
הנטייה לשנות את שיווי המשקל של כל יתר
הדברים אשר יש להם משקל על פני האדמה,
האהבה מקבלת היתר לשרוף בקיבה,
לגרום לכאב לתפוס מקומו בשלווה,
הכאב המיותר, המענה,
הצימאון (או ה'טרישנה',
מלשון הודית-וודית קדומה)
צימאון התשוקה
הקרוי כמיהה אצל אלו יפי הנשמה
אבל חלק מהקסם המצוי
בהכרחיות של הזמן לחלוף,
של הגוף להזדקן ושל החוויות להתרחק,
הקסם שמעניק לכל התרחשות זרועות השפעה נצחיות,
וחזקה בטוחה,בטוחה כמעט כמו ערבות בנקאית, חזקה על העתיד,
נותן גם לרגע עצמו חיי תמותה של הרף רגע אחד;
וגם לתחושה המכבידה,
אין מקום של ממש,
עליה להעלם - מיד כשהיא עוזבת את מידת הרלוונטיות האופנתית
כל הזמן כולו,
על גבה של דמעה גלמודה הגולשת בחן מעינו של אדם,
חורשת את תלמיה, חורטת את צלקותיה
במשעול הזמן
אבל רק האהבה זוכה לחיי נצח במחוז ללא נוכחותו של עריץ הזמן,
רק בה מוחזקת הבריאה
גב אל גב
עם המוות
רק בה יש נחמה



27.10.2006