כשאני נזכרת בימים שהייתי קטנה, אני נזכרת בעיקר בכל אותן
פעמים שנסענו ליער.
פעם בכמה שבועות, ביום שבת, אמא הייתה אורזת לי ולה כמה
סנדוויצ'ים ופירות בסלסלה קטנה.
היא הייתה מעירה אותי מוקדם בבוקר ואומרת לי ללבוש את השמלה
הכי יפה שלי,
(בדרך כלל הייתי בוחרת בזו הוורודה עם הפרחים הלבנים
הקטנטנים, או בשמלת התכלת עם צווארון התחרה הלבן)
כי היום נפגוש את הפיות, ואסור להעליב את הפיות בבגדים
יומיומיים, הרי הן בנות מלוכה.
(אמא תמיד אמרה שהכנפיים של הפיות הן במקום הכתרים שלהן,
ולפעמים, אם הייתה פיה אחת מיוחדת, נתנו לה זר פרחים לשים על
הראש.)
אחרי שהייתי מתלבשת בשמלה שבחרתי ונועלת את סנדלי הפיות שלי
(אמא קנתה לי אותן ליום ההולדת שלי, כשהייתי בת חמש),
ואמא ארגנה את כל האוכל בסלסלה החומה שלנו, (היא תמיד התלבשה
לפני שהעירה אותי;   תמיד לבשה אותה שמלה, צהובה ודקיקה
ויפהפיה, עם שולי תחרה),
היינו יוצאות לאוטו ונוסעות אל היער. הפעמים שנסענו ליער היו
הפעמים היחידות שאמא הרשתה לי לשבת לידה, ולא מאחור.
(כי הרי, אם אנחנו נוסעות לבקר את הפיות, הן בוודאי ישמרו
עלינו ולא יתנו לשום דבר רע לקרות לנו.)
אני זוכרת את הנסיעה הקצרה-ארוכה אל היער (ככל שגדלתי הנסיעה
נראתה לי קצרה יותר), ואני זוכרת איך ישבנו אמא ואני בקרחת
יער קסומה על מפה משובצת, אכלנו סנדוויצ'ים ודיברנו עם עצים
ועם פיות דמיוניות.
היינו יושבות ביער במשך שעות, ואמא סיפרה לי סיפורים ואני
צחקתי,
רצנו וצחקנו ושיחקנו, ורקדנו ריקודי פיות כדי להזמין את הפיות
להצטרף אלינו. נשארנו תמיד כמעט עד שהחשיך, ואז חזרנו הביתה.
את החזרה הביתה מעולם לא זכרתי. תמיד נרדמתי באוטו, בדרך,
ואמא סיפרה לי שתמיד הייתה לוקחת אותי בידיים עד המיטה. ביום
ראשון תמיד התעוררתי כשאני עוד לובשת את שמלת הפיות שלי, כי
אמא לא רצתה להוריד אותה ולהעיר אותי.
היינו נוסעות ברוב השבתות ליער, ואחרי שמלאו לי חמש נסענו
כמעט כל שבת, חוץ מהשבתות שאמא הייתה חייבת לעבוד בהן.
הנסיעה האחרונה שלנו ליער הייתה כמה ימים לפני שמלאו לי שש
שנים.
אחר כך הייתה התאונה של אמא, ואחריה לא נסענו עוד, כמובן.
במשך כמה שנים לא יצאנו הרבה מהבית, בגלל הרגל החסרה של אמא
והכל. אחר כך בא בן, ואמא נהייתה שמחה יותר, אפילו שעדיין לא
הייתה יכולה ללכת.
(מצחיק, שלאוטו לא קרה כלום כמעט.)
כשהייתי בת שש-עשרה, כבר היה לי רשיון נהיגה, והשתמשתי באוטו
הישן של אמא כדי לנסוע לבית-הספר וכדי לקנות לנו כל מיני
דברים.
(אמא מעולם לא מכרה את האוטו שלה. היא אמרה שהוא היה יקר לה
מדי, עם כל הנסיעות ליער הפיות,
אבל אני חושבת שזה בעיקר כי האוטו הזה הציל לה את החיים.)
ביום של החתונה של אמא ובן, זה היה קצת לפני יום ההולדת
השבע-עשרה שלי, אמא לבשה שמלה לבנה והחזיקה זר שושנים צהובות
(כמו השמלה ההיא שהייתה לה פעם, הצהובה),
ובשבילי היא בחרה שמלה סגלגלה, כמו של הפיות. היא התעקשה גם
שאשים זר סיגליות על הראש.
אחרי שהסתיימה החתונה, ובן ואמא נסעו לצרפת,
לקחתי את האוטו הישן של אמא ונסעתי בכיוון של היער.
(עוד זכרתי איפה הוא נמצא, אפילו שכבר המון שנים לא הייתי
שם.)
נסעתי המון זמן, אולי שעה, אולי שעתיים, עד שהגעתי אליו.
בפנים הכל היה יבש וחצי-ירוק, בגלל סוף הקיץ, וכמעט שלא היה
קסם באוויר.
(אני חושבת, שבלי אמא והשמלה הצהובה שלה, לא נשאר הרבה קסם של
פיות שם.)
התיישבתי בקרחת היער הקטנה שתמיד ישבנו בה לאכול, וישבתי,
וישבתי וישבתי
ואני חושבת, שאולי
ראיתי איזו פיה מציצה אליי בין העצים.