כשהייתי ילדה, גרנו בבית גדול עם דלת כבדה מעץ וחלונות גדולים.
היתה לנו גינה גדולה שצמחו בה המון צמחי פרא כי אף אחד לא
טיפח אותה, וממש ליד הבית שלנו היה אגם גדול וקפוא, שקראנו לו
אשידה-לייק.  הבית היה עצום, יותר גדול מכל בית אחר שראיתי.
כשהייתי בת שמונה, לא זכרתי שום בית אחר, רק את הבית ליד האגם;
בבית הזה נולדתי.  בתוך הבית היו לנו רהיטים גדולים וכבדים
מעץ של מלכים, כאלו שהביאו מצרפת ומאיטליה ומהארצות של המלכות
והנסיכים, ככה אבא אמר.  היו לנו ספות רחבות עם רקמה בזהב,
וכשהייתי קופצת עליהן הייתי שוקעת פנימה, כמו לתוך ענן.  אבא
אמר שאם היו שמים אותי שם ומכסים אף אחד בכלל לא היה שם לב
שאני שם.
היתה לנו אח גדולה כזו, כמו של פעם, וכשהיה מתחיל החורף היינו
מדליקים אותה ויושבים ליד האש להתחמם.  אבא היה מביא שאריות של
עצים שהוא היה אוסף בנגריות, ואני אהבתי לשבת ולהסתכל כשהוא
היה מכניס אותם לתוך האח ומדליק את האש.  בהתחלה היתה אש
קטנה-קטנה, שרק נולדה, ואחר כך, כשהיא היתה מגלה את חתיכות
העצים ומטפסת עליהן, היא היתה גודלת ומגיעה עד לתקרה של האח.
האש שלנו תמיד אהבה לרקוד כשהסתכלתי עליה.

בלילות של החורף, כשכל הגינה היתה מתמלאת בשלג והרוח היתה
מרעידה לנו את החלונות הגדולים, אבא היה משכיב אותי לישון
במיטה, ואמא היתה מכניסה את השמיכה מתחת למזרון ומנשקת אותי על
הלחי, ואז אבא היה מכבה את האור ושניהם היו יוצאים מהחדר,
משאירים את הדלת פתוחה רק חצי, ופס דק של אור נכנס פנימה.
כשהיו סופות ברקים ורעמים בחוץ ולא הצלחתי להירדם, הייתי קמה
מהמיטה בלי להוציא את השמיכה מהמזרון, והולכת בשקט לסלון, איפה
שאבא ואמא תמיד היו יושבים צמוד על הספה הגדולה.  הלכתי על
קצות האצבעות, כדי שלא ישימו לב שאני שם, רק כדי לספוג לרגע את
השלווה שתמיד היתה ביניהם כשישבו ככה.  הם תמיד שמו לב
כשנכנסתי;  אמא היתה מסתכלת עליי במבט מחויך ומזמינה אותי
בתנועת יד לשבת לידם, ואני הייתי צונחת לתוך הספה שביניהם, והם
היו מחבקים אותי עד ששקעתי בתוך הבד הרך עם רקמת הזהב, מחבקים
אותי חזק עד שנרדמתי.
כשהיו לילות שלא נרדמתי, אבא היה משכיב אותי במיטה ומספר לי
סיפורים.  היו לו כל מיני סיפורים;  חלק היו אמיתיים וחלק הוא
המציא.  אהבתי להקשיב לו כשהוא סיפר לי על ארצות רחוקות ועל
נסיכים אמיצים, אהבתי להתבונן בו כשהוא דיבר עליהם;  תמיד היה
לו מין מבט כזה בעיניים, כמו געגוע למשהו רחוק מאוד.
הסיפור שהכי אהבתי היה הסיפור על האגם.

פעם, לפני הרבה שנים, כשהאדמה עוד היתה חלקה וצעירה והצמחים רק
למדו לצמוח, היתה מכשפה אחת שנשארה על הארץ אחרי שכל הקוסמים
עזבו לשמיים.  שמה של המכשפה היה אשידה.  היא חיה ביער גדול
שבו צמחו עצים שהגיעו עד לשמיים ופטריות כל כך גדולות שהיה
אפשר לשבת עליהן;  היו לה שלושה סוסים אפורים, ואחד שחור,
שאותו אהבה יותר מכולם.  בכל יום היא היתה יוצאת ליער, רכובה
על הסוס השחור שלו קראה ארבורן, והיתה שרה שירים לעצים
ולפטריות, שימשיכו לגדול.  הסוסים האפורים שלה היו מטיילים
ביער, מדברים עם הדובים והסנאים שגרו שם ומביאים להם את בשורות
החורף והאביב של המכשפה.
יום אחד, אז היה עוד קיץ, המכשפה יצאה אל היער שלה עם הסוס
השחור, וכשהשמש החלה לשקוע מעבר לעצים הגבוהים היא עצרה ליד עץ
אחד וירדה מעל גבו של הסוס.  שם, מאחורי העץ, היא ראתה משהו
שלא ראתה כבר שנים רבות;  אדם.  איש אחד, צעיר ויפה-תואר, שכב
וישן כשגבו שעון על העץ.  המכשפה ירדה אל הקרקע והתכופפה להביט
בו.  היו לו פנים נאות וחלקות, כמו שהיתה האדמה במקומות שלא
היו עצים;  עורו היה שחום מימים רבים של שיטוט בשמש החמה;  היו
לו ריסים ארוכים וגבות עבותות, והמכשפה ידעה שהוא בוודאי האדם
היפה ביותר שקיים בעולם כולו.
ובאותו רגע שהמכשפה ראתה אותו, היא אהבה אותו.
הרוח עברה לידם חרישית והעיפה כמה שערות מראשו של האדם לתוך
עיניו העצומות.  המכשפה התכופפה והושיטה יד לבנה כדי להסיט את
השיער מעליו, אך האיש זע ועיניו נרעדו כעומדות להיפקח;  המכשפה
הזדקפה כמו חץ ורצה משם בכל כוחה, כשהסוס השחור ממהר בעקבותיה.
בלב הולם וידיים רועדות המכשפה הגיעה אל העץ הגדול והחלול שבו
גרה, ושם ראתה שעורה הלבן שהיה תמיד כה חיוור החל להאדים,
ולנגד עיניה קיבלו ידיה וזרועותיה גוון ורדרד שמעולם לא היה
להן.  כאשר התבוננה בשלולית קטנה ראתה שעל לחייה פרח סומק;
משהו בתוכה התעורר יחד עם הגילוי החדש של האהבה.
ביום שלמחרת, המכשפה ידעה שעליה למצוא את האדם ההוא.  היא לא
ידעה מיהו, אולם היא היתה חייבת לראותו שוב.  היא חזרה ליער,
לאותו מקום שבו ראתה אותו ישן, וניסתה לחפש טביעות שנשארו
מנשמתו.  כל שמצאה היה אוויר קר וריח של גשם.  היא נעמדה דוממת
מול העץ שלידו ישן אהובה, ודמעה אחת נשרה מעל ריסיה אל הקרקע
הרכה.  במקום ההוא עתיד היה לפרוח הורד הראשון בעולם;  המכשפה
עצמה את עיניה בעצב, אולם פקחה אותן כאשר שמעה את הסוס השחור
שלה קורא לה.  היא הלכה בעקבות הקריאה, ושם ראתה את האדם,
אהובה, עומד בקרחת היער ומלטף את סוסה האהוב.  ליבה של המכשפה
רטט כשידו של האדם הצעיר נגעה ברעמת הסוס, ומפיה נפלטה קריאה
חלושה.  האדם הפנה את ראשו אל המקום שממנו שמע את הקול, ועיניו
פגשו בעיניה של המכשפה.
רגעים ארוכים עמדו האיש והמכשפה קפואים כשעיניהם נעולות זו
בזו, וכל מחשבותיהם עברו בקו אחד, מלב אל לב.  המכשפה זיהתה
חיוך בעיניו של האיש שאהבה, והיער סביבם פרח לפתע בשלל פרחי
אביב;  ליבה של המכשפה שר ורקד מרוב אהבה לאיש שלמדה זה עתה
להכיר, וכל ישותה צמחה מתוכה ורצתה להגיע ולגעת בו.  היא
הושיטה יד לעבר האיש, ובאותו רגע החיוך נעלם מעיניו, והוא
הסתובב ורץ משם.
כל השמחה שהיתה בנשמתה של המכשפה דעכה, וליבה קפא;  ברגע אחד
היא הפכה חיוורת, בגדיה דהו ושיערה האפיר, ושפתיה הרועדות
נסדקו עם ההבנה שהאדם שאהבה לא היה מסוגל לאהוב אותה, וכי הוא
הלך ולא ישוב.  
ליבה נשבר;  המכשפה קרסה על האדמה הבתולית של היער וזעקה זעקה
מרה, כואבת, נואשת, על אהבתה האבודה שלא מומשה.  בידיים קמוטות
היא חפנה את פניה והחלה לבכות, כל גופה רועד ביבבות ארוכות.
בכיה נמשך ימים רבים;  המכשפה לא עצרה לנשום, לא משה ממקומה
ולא חשבה כלל.  היא רק בכתה ובכתה ובכתה, עד שלא נותרו בה
דמעות ועיניה הפכו לבנות.  כאשר סיימה לכלות את יגונה בדמעות
פקחה המכשפה את עיניה והרימה את ראשה;  שם היא גילתה שמדמעותיה
נוצר אגם גדול, שהשתרע עד האופק.  השמש השוקעת מתחה את קרניה
הארוכות על גבי המים המלוחים של האגם, ויצרה דמות חיוורת
בזהוב, דמותו של האיש שהיה אהוב המכשפה.  כאשר קמה המכשפה
ועלתה על סוסה השחור שהמתין לידה כל העת, ראתה כי כל עצי היער
השילו את עליהם, וכעת עמדו ערומים וריקים אל מול הרוח.  כל אחד
מן העצים שיקף את רגשותיה.
המכשפה חזרה אל העץ שלה, ומשנכנסה לתוכו ידעה שלא תצא עוד משם.
ימים רבים ישבה בתוכו, וגססה עד שמתה.  יום אחרי יום, היער
שלה דעך ונבל, ובכל פעם שחלק אחד מנשמתה מת, מת גם עץ אחד.
רגע לפני שמתה המכשפה, קיללה בליבה את האדם שלא רצה להחזיר לה
אהבה, וכישפה אותו בחיי נצח;  הוא היה מקולל כעת להישאר צעיר
כל ימי חייו, בידיעה שהדבר נגרם לו מאהבתה של המכשפה.  בנשימתה
האחרונה גזרה עליו המכשפה כי יהיה חייב לחיות את חייו בקרבתה
לנצח, ובכוח הכישוף משכה אותו אל האגם שנוצר מכאבה שלה;
כאשר הגיע האיש אל המקום, כמה ימים לאחר מכן, כל מה שמצא היה
יער מת ואגם קפוא, מנצנץ בזוהר הזריחה.  הוא כרע על ברכיו
במקום שבו ראה את המכשפה בפעם האחת והיחידה, וליבו הלם בכאב
וצער כשהבין למה גרם.  הוא צעק בכאב על טיפשותו שלו, וקולו חזר
אליו כהד מן היער הריק;  אולם המכשפה מתה, וכעת לא היה יכול
לעשות דבר, אלא להיות שבוי בקסמה האחרון ולנצח להישאר שם;

ומאז האגם נקרא אשידה-לייק, על שמה של המכשפה המיוסרת, והוא
נשאר קפוא ואינו מפשיר לעולם, כמו שהיה ליבה של המכשפה כשמתה;
כך אהב אבי לסיים תמיד את הסיפור, וכשסיים שתק, והמבט המהורהר
והמגעגע נותר בעיניו.  
ומה קרה לאיש, האהוב של המכשפה?  הייתי שואלת.  מה הוא עשה?
הוא עדיין חי?  השאלה ששאלתי לא היתה אמיתית.  ידעתי שהוא לא
היה יכול להתרחק מכאן;  המכשפה קיללה אותו לחיות לנצח ולהישאר
באגם, הוא היה חייב להיות פה.  
אבא לא ענה לי מעולם על השאלה הזו.  לפעמים היה אומר דברים
מעורפלים כמו שהאיש היה מטייל בעולם הרבה, אבל תמיד היה צריך
לחזור לאגם;  או למשל, שהוא נמצא איתנו אבל אנחנו לא יכולים
לראות אותו.  לא האמנתי לו.
כשהייתי בת עשר, החלטתי שאני רוצה לפגוש אותו, את האהוב של
המכשפה.  אז יצאתי מהבית והלכתי לטייל שעות בגינה הגדולה שלנו
ומסביב לאגם הקפוא.  לפעמים חשבתי שראיתי צללים שבורחים ממני
כשעברתי לידם, אבל בסופו של דבר תמיד חזרתי הביתה מאוכזבת;
מעולם לא ראיתי אפילו את הצל של האיש.
אבא אמר לי שאני צריכה להפסיק לחפש אותו, כי הוא בטח לא רוצה
שימצאו אותו;  אז הפסקתי.

אחר כך, כשגדלתי והבנתי הרבה יותר, ידעתי שהסיפור של האגם בכלל
היה הרבה יותר מסובך ממה שאבא תמיד אמר, ושהאיש שהמכשפה אהבה
בכלל תמיד נמצא כאן, ואני לא ידעתי, כי הוא התחבא.  ואז
הסתכלתי באלבומים הישנים שלנו, וראיתי את אבא כשהוא פגש את
אמא, וראיתי אותו כשנולדתי, וראיתי אותו כשהייתי בת שמונה,
והוא נראה אותו דבר;  וידעתי.