קל מאוויר
שוב פעם בן חמש.
עליי אמר פעם אבי
ש"לילד הזה אין פחד".
עכשיו אני
מרגיש את העולם שוב
דרך כריות הרגליים.

לא היית רוצה אותי.
כשאמרת את זה,
חשבתי - יציבה מעוררת,
אך נדמה היה שחשתי -
מעידה.

עצרתי בענן אבק,
עמדתי מולך כמו חלון
ואת ראית דרכי ללא חיצוניות,
ללא שמץ של תשוקה.
ליקקת שפתיים טורפות
ליחכת בתאווה
את ריח הפחד.

נפלתי.

ילדים, בריצתם,
תמיד סולחים לאדמה על המהמורות הקלות והחבורות.
אבל אני בבריחתי זוכר כל אחת ואחת.