בלילות של ירח מלא, אני זוכרת אותך.
אתה שכוב לידי, מחזיק את ידי, נושם את גופי.
בלילות של ירח מלא, אני חולמת אותך,
את מבטיח לי בלחישה קצרה שפשוט אמרת 'אני תמיד איתך'.
בלילות של ירח מלא, אני נושמת אותך,
מחזיקה את החולצה שעטפת אותי שהיה לי קר, ומריחה אותך איתי.
בלילות של ירח מלא, אני מחזיקה אותך,
מפחדת לעזוב, שאולי, רק אולי תחליט להישאר.
ובלילה הזה, אין ירח מלא, אבל החלטתי לכתוב.
החלטתי לנסות להעביר את הכאב הזה שאני מרגישה בכתיבה.
אני כואבת אותך, ולמה אני אומרת שאני כואבת אותך, כי אתה,
הכול בשבילי.
מבין?
אני שמחה איתך, אני כואבת איתך, צוחקת איתך,
ובוכה אותך.
איך אני יכולה עוד להסביר לך?
אתה בעצם אף פעם לא הבנת, כי... איך תבין אם לא הקשבת?
ואיך תקשיב אם לא רצית?
ולמה שיהיה אכפת לך, אם בכלל לא רצית?
בלילה הזה אני מבינה,
האשמה עליי.
איבוד ההכרה בעצמי, איבוד הזהות, החברות, המשפחה,
איבוד האמון בעצמי.
תקופה שלמה בגללך, שעכשיו אני בכלל לא מזהה את עצמי.
אני רק חושבת על כמה טיפשות זה מצידי להנחות את כולם וליפול
בפח שלך.
לבכות לילות שלמים על אהבה שנעלמה, ולהתעלם מהעובדה שבאמת לא
הייתה
שום אהבה.
לחשוב כמה פעמים היינו ביחד, והיה כל כך כייף, ולשכוח באיזה
סיטואציה היינו בכל פגישה.
להרגיש אותך, ולדעת בתוך תוך תוכי שלא היית איתי ולא היית שלי
לעולם.
להמשיך לחלום, לקום בבוקר ולהתעלם מהעובדה שזה היה רק חלום.
בלילות של ירח מלא, אני סוגרת עניינים וממשיכה לקוות,
שתחלום אותי, שתרגיש אותי, שתהיה איתי,
שתהיה שלי.