[בתפקיד העוף המכובס - ריקי גל
בתפקיד הילד שפוחד - א משהו. הם כולם תמיד מתחילים ב-א'
בתפקיד החברה - חברה]
זה ארבע בבוקר ואנחנו בשומקום.
אני אשלח לו הודעה.
"אבל מה עם דניאל?"
"עבר זמנו" אני אומרת.
הוא אוסף אותי ושואל לאן. ואני לא יודעת. אני אפעם לא יודעת
אבל מהזה בכלל
משנה לאן כשאנחנו בסה"כ הולכים להתמזמז איפשהוא.
ואחרייזה תזכיר לי שזה היה חסר משמעות בחמישה משפטים שונים
ו20- מילים נרדפות.
אנחנו אצלו ואני לא מפחדת.
אז הוא גדול ממני בשנתיים ו11- חודשים.
אני כבר לא ילדה קטנה.
למרות מה שהוא עושה ממני.
אולי הוא אוהב את זה, שאני ילדה קטנה.
אז אני צוחקת ואומרת שאני מרגישה כמו לוליטה.
אבל אתה לא יודע מהזה ואין לי כוח להסביר.
אנחנו מתנשקים וכל העניין הזה חסר טעם ואני לא מבינה למה באתי
מלכתחילה ולמה אני עושה את זה כל פעם מחדש.
עכשיו אני עלייך ואתה משועמם כמעט כמוני.
אז אתה רוצה להתקדם אבל נשאר פסיבי.
באמת מצאת לך מישי' שתתקדם בשבילך.
אני בסה"כ ילדה קטנה.
אז אני מורידה חולצה כדיי להשאר עוד קצת, כי בבית לא יהיה
יותר מעניין
וזה נהייה כבר קצת כייף כל הקטע הזה של הרס עצמי
ולאבד את עצמך.
"צפויה" אתה קורא לי
ומנשק מקומות שבדר"כ היה מזיז לי אם היו מנשקים
אבל זה לא בדיוק אני שם, מבין?
ברור שלא.
אתה שם לבד לגמריי ואנ'לא מבינה איך אתה בכלל סובל אתזה
וכשאתה שם לי ידיים על הישבן זה כבר
ברור מאליו ששנינו שם בשבילך.

שנינו שם בשבילך.
ולא אכפת לך ממני.
וזה לגיטימי, כי גמ לי לא אכפת.
ואתה בטח יודע.
אבל חלק קטן בי תמיד ייחל שיהיה משו' קצת מיוחד בחרא הזה,
קצת שונה מכל החרא האחר שאני עושה לעצמי.
נניח שהיית נותן לי שם חיבה.
אני מרגישה קצת זנותית לבוא, לעשות וללכת וזה גורם לי לתהות
למה אתה לא משלם לי.
אתה אומר שאני כמו עוף קפוא מהסופר.
אווצ'.
אבל אני יודעת בדיוק על מה אתה מדבר.
לא אכפת לי.
לא ממך וגמ לא כלכך מעצמי.
אני שם משעמום. בטח גמ אתה.
הלוואי והיית מראה את זה קצת פחות.
הלוואי ולא היית מתאמץ כלכך בלהסביר לי שזה כלום
ואנחנו כלום והיה כלום ולא יהיה כלום.
כי אני יודעת את זה כבר.
ידעתי את זה מההתחלה.
אתה אולי יפה אבל בסופו של דבר
אתה כלום.
אני כלום.
זה בסדר.
אנחנו כלום.
וויהי.
כבר לא צריכה ממך שומדבר.


רק את העגיל שלי בחזרה, בבקשה.