כשקשה..

לפעמים אני מתעורר על קרקעית האוקיינוס האטלנטי. עם מעט האוויר
שעוד נשאר לי בריאות אני מושך כלפי מעלה, אל פני המים הקרים
במטרה, שבחיי היום-יום נראית מובנת מאליה, טיפשית אפילו, כזאת
שהאדם אינו מקדיש לה אפילו רגע מחשבה ביממה, במטרה לנשום.
לפעמים אני מתעורר בגובה של אלפיים רגל, צונח מטה במהירות,
מסתחרר מעוצמת הנפילה המכהה את חושיי ומטשטשת אותם, כרוח קדים
על דיונות גבעות חול מדבריות, מנופך בידיי ומנסה להאחז במאומה,
באויר העוטף אותי ונחתך בחדות ע"י גופי הצולל אל תוך אבדון.
לפעמים אני מתעורר אחרי שכבר הלכת, וספק אם תחזרי, רק ריח גופך
עוד מנחם את הכרית הקשה, שכבר הספיקה לאבד את חום שערך הרך.
ואז אני מתיישב על המיטה, ערום כעץ בסתיו, שכבר עייף מלחבק את
עליו הנופלים, טרם קור החורף הקרב ובא. מדליק סיגריה בודדה,
בחובה צפון המרקם העדין להרפיית חושים בזמנים קשים, וחושב.
לפעמים אני מתעורר לתוך מיטה קרה כמו האוקיינוס, ברגש של מחנק
כבד בגרון, כאילו זה עתה נפלתי מגובה רב אל תוך אדמה קשה, שוכב
מרוסק בעיניים פקוחות, חופר בזיכרוני לראות האם קרה אי פעם
שנתתני לך אני להתעורר לתוך מיטה קרה, בחדר חשוך שכזה. אבל כל
מה שאני רואה עכשיו זה אותנו רצים יד ביד, וברגע אחד אני נופל
ומשטתח, ידך מחליקה מבין אצבעותיי, את ממשיכה לרוץ משאירה אותי
שוכב שם, משאירה אותי שוכב כאן.
לפעמים אני מתעורר אל תוך גשם שוטף, ובעיניי אין זה עוד גשם
כשאר הגשמים מפתיע בחורף רחובות ישנים. לא, טיפות אלה אינן עוד
טיפות הנופלות מן העננים, כי בשבילי אלה דמעותיהם של מיליון
אנשים בוכים.
ולפעמים, אני לא מתעורר בכלל.