טרמפים -

היא תפסה טרמפים בחזרה.
זה לא הפעם הראשונה שהיא תופסת טרמפים , פשוט הפעם זה אחרת.
היא חוזרת, ספק בורחת , שום דבר לא ברור.
המכוניות עוברות אבל לא עוצרות והיא בסדר , היא מסתכלת על
ההרים והעצים והנוף הצפתי המשגע הזה , היא כבר שכחה כמה יפה פה
באביב.
ההרים כמו לוחשים לה "בואי טפסי עלינו , ושמעי את רחש הרוח בין
העצים , בואי בתנו"
היא אוספת פרחים ושמה אותם בשערה , לאט לאט נוצר לה זר פרחים
אביבי.
המכונית הזאת דווקא עוצרת , היא נכנסת ומחייכת לנהג , הם
נוסעים. היא מורידה את הזר והופכת אותו לזר פרחים רגיל כשהנהג
מוריד אותה היא נותנת לו את הזר ומחווה לו תודה בעיניה.
היא הולכת ברחובות מתעלמת מג'ונגל הבטון שמסביבה. היא שומעת את
רחישות הנחל מפה, הוא קורא לה , לוחש לה  לבוא.
גליו הקטנים שרים לה שיר ברכה.
היא עוברת רחובות וכבישים , מכוניות עוברות והיא לא מנסה לעצור
אותם , היא רוצה ללכת , היא יודעת לאן היא הולכת

                                   

"האדם הוא יצרי מטבעו" היא שומעת את חברתה אומרת לה , קולה עוד
מהדהד מאתמול בראשה.
"אבל הוא אוהב אותי, הוא פשוט לא יודע להראות את זה"
"אז מה , תישארי איתו עד שהוא יבין איך להראות את
הרגשות שלו?"
היא צעדה עכשיו בין השדות היא עוד שניה תגיע, ותוכל באמת לדבר
תוכל לתקשר עם משהו עמוק באמת. אז הכל יראה שולי וברור.
המים הכחולים שקופים קוראים לה להתנתק ,להתנקות.
"יש זמן בחיים של כל זוג שהוא צריך מרחב וזמן לעצמו... אולי
הגיע הזמן והמרחב הזה בשבילך"
למה היא תמיד כל-כך צודקת ? למה תמיד אני בסוף מקשיבה לה?

                                 

היא הגיעה סוף סוף.
הנחל מזמר , גועש , מנגן מוזיקה טבעית רוגעת ורועשת באותו
זמן.
היא מתיישבת ועוצמת את העיניים. נשימה עמוקה ושחרור נשימה
עמוקה ושחרור.
הנה זה בא השקט, השלווה, היא מנסה להוציא מהראש שלה את כל
השטויות ,את כל הבלבלות והסרטים.
הוא לא כל-כך משנה, מה את נותנת לו להשתלט כך על הראש שלך, יש
לך דברים יותר חשובים לחשוב עליהם:
איזה יופי הנחל והצמחייה מסביבו. הפרחים צומחים לגובה שואפים
לשמים , העצים רוקדים עם הרוח,
והרוח מתהלכת על פני האדמה....
הנה פרפר בא להגיד שלום והמשיך במסעו, הנה ציפור מציצת כאומרת
"תירגעי ילדה הכל עובר , טוב עכשיו ויהיה טוב אחר-כך"
היא לוקחת חלוק נחל ומחבקת אותו בידיה ומקשיבה ,פעימות הלב של
אימא אדמה מגיעות אליה רחוקות וברורות.
היא מוצאיה את התוף מהכיסוי ומתחילה לנגן.
מול עיניה עולה התמונה שלהם יושבים מול הנוף המדהים מחובקים
ספק שוכבים, ממלמלים ,לחישות , גניחות ומדי פעם משפט מלא.
כמה טוב היה להם. אבל זה פשוט לא זה. אולי הוא פשוט צריך אימא
? אולי הוא פשוט צריך משהי שזאת לא אני?

                                           

היא רוצה לחזור הביתה ,אבל איפה זה בית? לחזור אליו?
ברחשים קטנים מתעופפים מסביבה כמזכירים לה את מקומנו
במעגל החיים.
קולות מרוחקים הגיעו לאוזניה , הם הגיעו, הם באים!
היא מתחילה לנגן שוב, הפעם יותר חזק. היא שומעת את קולות
הנגינה שלהם מתקרבים אליה לאט לאט , הדיג' והגיטרה משתלבים עם
הג'מבל והתרבוקה , בקצב סוחף.
היא עוצמת את עיניה וכשהיא פוקחת אותם הם כולם יושבים במעגל
מול הנחל ומנגנים. החבורה הקבועה , הגרעין החזק , כולם פה
וכולם שמחים , שרים הלל לעולם הזה , לטבע הזה. אומרים תודה
ליום המדהים הזה , לרגע הנפלא הזה.
איך הם תמיד עוזרים לה להיזכר בדברים החשובים , ממרכזים אותה
על הטוב!
"בתופים או במחולות" אחת הבנות צועקת ומתחילה לרקוד.

היא עצמה את עיניה שוב מתחברת עם עצמה.
מול עיניה עולה תמונה של אישה רוקדת מחול שמחה , מחול משחרר,
מסביבה צבעים עמוקים של כתום, אדם.
היא נזכרת בגלריה את סבא שלה בדיזנגוף , בתמונה בחלון הראווה.
כן, זאת אותה אישה מרקדת לה עם עצמה, מאושרת בחברת עצמה. לא
צריכה אישור חיצוני , שום הדרכה , שום "אני אראה לך את הדרך".

היא פוקחת את עיניה מסתכלת על כל האנשים היקרים האלה , החברים
שלה שהיא אוהבת , ומבינה שהיא לא צריכה אותו , היא לא צריכה
שהוא יראה לה שום דרך , היא לא צריכה שהוא יראה לה איך לנגן.
כי יש לה את הניגון שלה ואת הדרך שלה!