באמצע המאה העשרים ואחת, פחות או יותר
נתחיל למות, אני והאנשים שאהבתי.
ילדינו, שיתחילו בקרוב להיוולד
יהיו אז באמצע חייהם
לא יהיו להם מגרות של שידות ישנות
לחפש בהם את מכתבי האהבה שלנו
או את השירים שניסינו לכתוב
הכל נשאב דרך מקלדות
אל כוננים קשיחים ומחשבי שרת
שנעלמו בינתיים
ואין ספור פעמים הוחלפו בחדשים.
אי שם באמריקה מישהו בונה ארכיון אין סופי
בית חולים נטוש מתמלא זכרונות דיגיטליים
הרשת כולה לדורות הבאים.
המכתב הראשון שכתבה לי אהובתי עדיין ימצא שם כנראה
באמצע המאה העשרים ואחת.
אולי ימצא אותו בני מסתתר בין אלף תמונות
של הזין של טומי לי. |
