שבוע לפני כן מצאתי אותו בתמונה שלי עם בתי הקטנה. לא ראיתי
אותו שם עד אז. בתמונה אני ויעלי מחובקות, מחויכות, קרני השמש
מלטפות את חוטי הזהב שלנו ומאחורינו הפארק הירוק.
מעולם לא הנחתי את דעתי על הספסל לצידי, מדויק יותר יהיה לומר
כי לא שמתי לב לגבר שיושב עליו.
לפני שבוע שמתי לב, זה היה ברור כשמש, זה הוא.
אני קוראת לו בהומור, אולי כדי להשכיח מעט את הכאב, הפחדן.

קמה לעוד בוקר, לא מזמן עברתי לדירה התל אביבית שלי, והוא ישן
לידי, שערי הפרוע מעיד על ליל אמש. זאת הייתה תקופה כזאת,
בימים הייתי עובדת כדי לשכוח את מה שהייתי עושה בלילות.
באמת שאהבתי אותו, אהבתי גם את זה שהוא לא אהב אותי, זה נתן לי
אישור שאני לא טובה מספיק, זה האכיל את המחשבות החולניות שלי
וסימם אותי.
במשך שנה שלמה היינו שוכבים, לי זה גרם לרעב והוא היה שובע
ממני. היינו להוטים, צעירים ויפים והוא ידע לגעת בי, נגע כמו
גבר ונישק כמו אישה. זה היה משכר ומדהים.
רציתי למשוך את זה עוד ועוד ומצד שני רציתי לבעוט בו, באמת,
במקום שאיתו הוא הכי מכאיב לי, באיבר שאיתו הוא הופך אותי
לכלי.

בתמונה מבטו חד, ברור ומכוון, הוא חיכה שאני אסתכל עליו, הוא
ראה, זיהה ונזכר. שפתיו הקפוצות, הסיגריה בין שפתיו, כהות
עורו, אבל בעיקר המבט, מלא התאווה, אוהב וכואב.

שעה לפני החתונה שלי הזלתי דמעה, הוא התקשר באותו יום וביקש
לקחת אותי, לברוח, להיות אנחנו. ואני , נחושה בבחירתי, בבחירה
שלי להעניק לעצמי טוב, סירבתי.
ובכיתי.

בלילה קריר שמבשר על סוף החורף, הכרתי את המלאך שלי. הוא חייך,
חיבק וידעתי שהגעתי הביתה, שאני יכולה לנוח. זה היה אמיתי,
טבעי ונעים כמו שרק הגורל היה יכול לדעת, עד היום החיבוק שלו
הוא הדבר היחיד שמרדים אותי בלילה, שמרחיק אותי לרגע מעצמי.
הוא ריגש אותי בפשטות שלו, באהבה הבלתי תלויה שלו ובמבט המעריץ
והרך, הוא כל מה שרציתי.

בשיחה נוקבת אמרתי לו שזה נגמר, נגמרו הלילות החמים, נגמרו
הליטופים המכוונים, שנגמר הכל, ושיהיה בהצלחה.
במשך חודשים עוד היינו מדברים "מה שלומך, איך בעבודה?" וכמובן,
"מה עם החבר?" וזה היה בסדר, נימוסי ועדין.
עד אותה שיחת טלפון בשלוש לפנות בוקר שם נלחשו לי בברור המילים
"אני אוהב אותך"

והיום, שבוע אחרי התמונה, עשר שנים אחרי הניתוק האחרון, ראיתי
אותו, כאילו לא עבר עשור..
ישבנו ביחד בתחנת הרכבת, אני עם יעלי על הידיים ונדב בבטן,
והוא עם הסיגריה, השפתיים שחובקות אותה, והמבט. המבט הארור
שלו.
חייכתי אליו, שאלתי "מה שלומך?" והוא ענה לי "את יפה כמו פעם,
ואפילו יותר" שתיקה מביכה, יעלי מושכת לי את השרוול, "אמא, מי
זה?" עיניי פעורות, לא יכולה להסיר ממנו את המבט, "אתה לקחת לי
את ההזדמנות היחידה לאהוב בטירוף, אתה יודע?" הוא העיף את
הסיגריה בתנועה שכל כך הכרתי, הבדל כמעט שרוף ממש כמונו. "בואי
איתי.. תראי מה עשית לי, אני אוהב אותך.."
הרכבת הגיעה, התרוממתי, הסתובבתי אליו והפרחתי נשיקה באוויר.
מזכירה לעצמחי שהוא בחר לברוח, לפחד ממני, עכשיו אני נוסעת
לזרועות חמות של איש אוהב, במקום מלא באהבה, אפילו לעצמי.