רובה אחד קטן.
רוצח אחד רשע.
נרצח אחד תמים.
ושלום אחד שלא יבוא.
הייתי רק בת 4.
ילדה קטנה.
אחותי הייתה שם. במקום הזה. בעצרת הזאת. ב"זירת הרצח".
אולי קצת מוזר שאני זוכרת פרטים..
אבל אולי זה כי היה משהו מאד מרגש באוויר.
משהו מאד חגיגי. משהו מלא כבוד והערצה.
ולא, הוריי לא תומכים בדעותיו, הם לא חשבו כמוהו.
אבל זה היה רבין. זאת הייתה עצרת לשלום.
על הכרזה היה כתוב "לא לאלימות!"
יותר חגיגי מזה!? יותר מכובד מזה!? יותר מרגש?!
מצטערת.. אבל אין. פשוט אין.
אני זוכרת את החיוך שהיה לי על הפנים.
אני אפילו לא יודעת להסביר את זה.
אבל שאני נזכרת באותו רגע אני מרגישה את אותה התחושה.
את הפרפרים בבטן.
את ההרגשה הזאת של "אני חלק ממשהו חשוב.."
ואז העצרת נגמרה. ואנחנו התכוננו להיכנס למיטה.
בטלוויזיה עלתה מהדורת חדשות מיוחדת.
ואז אמרו את זה.
אני לא זוכרת הרבה מהתגובה שלי.
לא זוכרת מה הבנתי בכלל..
הנקודה הכללית: הוא נורה.
טלפונים. לחץ. היסטריה.
האויר המכובד והמרגש הפך למסתורי ועצוב.
רק שלא ימות לנו.
רק שלא ימות!
"ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה.."
אמא בוכה על הספה.
אבא מזיל דמעה.
אחותי בטלפון בוכה.
ואני פשוט לא מבינה.
האדם שאהבתי בכלל בלי סיבה, האדם שהערצתי ולא ידעתי על מה -
מת.
רבין, יצחק רבין.
עזב אותנו. ואיתו עזבה הרגשת הביטחון.
גם אז, רק בגיל ארבע לא הרגשתי בטוחה.
הרגשתי שאין סיכוי לשלום.
הרגשתי שיקח עוד הרבה זמן אז שיגיע הרבין הבא.
כנראה שהאימרה "ילדים לא משקרים" נכונה..
כי ההרגשה הזאת, אותה הרגשה, מלווה אותי גם היום בכל דקה
ודקה... |