בוקר. קר. האוטובוס עוצר לי מרחק הליכה ממקום חפצי, ואני נשאר
לנשום מעט אוויר רענן מלא טל, בעוד רגליי חוצות מעבר חצייה,
מתמהמהות מה על המדרכה, ולבסוף מכניסות אותי בפתח הדלתות
החשמליות. אותה שורה משירו של מאיר אריאל עולה לי בראש בכל
פעם שאני נכנס בדלתות מאין אלה - "הדלתות מנחשות אותי" - כמה
יפה. אומרים שהוא מדבר על זיון, וזה נשמע לי הגיוני. המטוס
הממריא, הדלתות הנפתחות, ההתמכרות, וכמובן הפזמון הגדוש
במילים הנאמרות בשעת המעשה. אני לוקח רגע להתרגל לחום המווסת.
בקניון דואגים לדברים מעין אלו, המנעימים את זמנו של הצרכן,
ומשכיחים ממנו כל רוע או גזירה שבאה לעולם. כדאי שאוותר על
העונג שבהפשרה, שכן - כך השעון מספר לי - אני מאחר. אבל אני
משתהה מה, ונהנה. הנאות הן מצרך יקר ונדיר, כבר למדתי. ויש
לצרוך אותן בשלמותן, כשהן נופלות בחלקך. אני עוצם את העיניים
ולוקח נשימה עמוקה, מכניס אוויר פושר לגוף קר. היום יהיה יום
שונה, אני אומר. היום אני אתפוס מחבל. ובעידוד הכוזב הזה, אני
עושה את דרכי למשרד בחניון, פושט את מדי הצבא, ולובש מדי
אבטחה אזרחיים. מבט אחרון במראה לפני שמתחילים במשמרת. נראה
טוב, סמכותי. צריך עוד לפתח את החלק העליון, ולהשלים עם הקרחת
שמתחילה לבצבץ. מחר, תמיד מחר. ועולים למעלה, אני והמדים,
להתחיל את המשמרת.
שתים-עשרה שעות. שתים עשרה שעות מחורבנות. אני כבר מטפס על
הקירות, ועוד לא עברו שעתיים. עוד לא עברו יומיים. כולה
יומיים בעבודה, ואני עוד שנייה מתחרפן. תירגע, תנשום עמוק,
אתה צריך את הכסף. אני מנסה להמיר את הרע. כי יש כל מיני סוגי
רע, וחלק דווקא יכולים לעשות טוב. אני מזכיר לעצמי שהאידיוט
שהוליד אותי, תירוץ עלוב לאבא, עזב והשאיר אותנו חסרי כל.
שהצבא שבו כל-כך חפצתי לשרת ולהגן על המדינה, נותן לי חופשות
כך שאוכל במעט הזמן הפנוי, לעזור קצת בבית, לאמא ולאחים
הקטנים. וזה מה שאני עושה פה, בכניסה, ליד הדלת החשמלית, מת
משעמום. אני עוזר. אחר-כך שוב אחליף מדים, ואלך להגן על גבולה
של מדינתנו המסכנה. גם שם זה לא מרגיש כל-כך חשוב, גם שם זה
לא כזה מעניין. אבל גם שם זו עזרה. זהו, עכשיו הרע מרגיש הרבה
יותר טוב, אחרי שמתבלים אותו בקצת עליונות מוסרית.
אני תר בעיני אחרי הבאים בפתח, בונה לכל אחד סיפור. כל פרט
קטן הופך לסיפור של ממש. אישה, בטח דנה, או נועה, או מיטל.
צעירה, כבת 25, מחזיקה תיק שחור קטן. בוודאי סטודנטית ללשון,
או סוציולוגיה, שנה שנייה - לא - תואר שני, יש לה מבט נחוש
מדי בשביל תואר ראשון, כזה שכבר מצא כיוון בחיים. ויש עיגולים
מסביב לעיניים, עובדת, או אולי סתם מבלה... לא - ההליכה
מאוזנת מדי, והידיים כבדות. מלצרית - בבית קפה קטן ומצליח,
משהו תל-אביבי, בוהמי שכזה, שהוא לא חלק מרשת, אלא
אינדיבידואלי - בזכות עצמו. בזכות הדלתות שלו, והחלונות שלו,
והכיסאות, והשולחנות, והמלצרית הזאת ממש, והקפה שלו, והעוגות
שלו, והארוחות שלו - כן, בזכותו מצליח, ולא בזכות אחר, שנמצא
בכלל בעיר אחרת, אבל נושא אותו שם בכניסה. המבט מעט מיואש.
אולי לא מוצאת חתן, ואולי היא בכלל מאותן מהפכניות, אותן
סמנת'ות שמאמינות בסקס אחר, ומבואסות אם הזיון לא היה מספיק
טוב. כן, היא מצוברחת כי הדייט שלה גומר לפניה, וכבר שבועות
שהיא לא גמרה. היא החליטה שנמאס לה, הגיעו מים עד נפש. הקניה
הראשונה שלה תהיה ויברטור, משהו מפלצתי, כזה שגורם לגברים
להרגיש אי-נוחות, שמשרה עליהם חוסר ביטחון. מה פתאום! על מה
אני מדבר? הכול טעות... ההליכה שפופה מדי, והייאוש בניצוץ
העין עמוק מדי, ואין באמת סקס אחר. היא תשושה. מן החיים, מן
הלימודים, מן הריבים עם החבר. היא באה לכאן להתעודד, לערוך
שופינג רצחני. מהבוקר עד הערב. אותו אינסטינקט נשי קדום של
קניה, שמשכיח את כל צרותיהן במחי הנפת שרביט מלבני דק וקסום
שכתוב עליו 'ויזה'. אני עוצר אותה, בודק את תיקה השחור והקטן.
שום דבר מעניין - ארנק, כמה תמרוקים, ומראה. היא באה קל,
מוכנה לציד. היא נכנסת פנימה ונעלמת בין הפרוזדורים הרחבים.
אני נשאר לעמוד.
מביט בשעון ומקלל חרישית. כמה דקות, פרוטות, זה כל החשבון.
אני מתחיל לחשוש שלא אשרוד כאן עד הסוף. גם בצבא זה ככה, אני
מזכיר לעצמי. הרי גם שם המשמרות חרא, והתנאים חרא, והכול חרא.
לפחות פה יש בתי קפה, וחנויות, ובית לחזור אליו בסוף. לא, זה
לא נכון, אני מתיישר. כאן אין לך את רועי עם הסיפורים המפגרים
שלו, והויכוחים עם אמיר, עם כל המחשבות העמוקות שלו על החיים.
או את תומר ואסי עם הצחוקים המפגרים שלהם. פה אין לך משחק
'יניב' לחזור אליו בסוף כל משמרת... אני בודק, והשמיים
אפורים. כן. והקור מורגש יותר, כי הבדידות שחלחלה כאילו פתחה
את שערי בפני כל המזיקים, הסירה ביצורי וניגנה זמר נוגה
ומזמין במיוחד, שרק יבואו לקונן בי מעט.
זה בלתי נסבל, אני חושב.
מרחוק אני קולט עוד אחד, זקן, בעצם מבוגר, בשנות ה50- לחייו.
שיער לבן קצוץ, אבל אינו מקריח. אילו ירצה, יוכל לגדל רעמה
לתפארת. לבוש בקפידה. ייתכן עורך-דין, ואולי אדריכל. אני כבר
לא יודע. אפשר לטעות במבט האדיש והקר הזה, המתנשא מעל כולם.
אילו היה צעיר יותר הייתי חורץ עורך-דין, אבל בגילו, ייתכן
שכובד העולם כבר מירר כל בעל מקצוע באשר הוא עוסק. אני תמיד
מתחלחל כשאני נפגש במבטים אלו. באותו פרצוף מר וזועף, חרוש
קמטים. אותה הבעה שלא מתרצה, של אי נוחות כללית שכזאת, שנובעת
מפצע דולק בברך או דלקת בדרכי השתן, או סתם חוסר סיפוק כללי
מהעולם. האם גם עלי נגזר דין ארור שכזה. להיות כאשכולית חמוצה
המהלכת על שתיים. האם זהו מחיר ההתבגרות, הזקנה, ההתפכחות?
הוא סוחב תיק מנהלים קל, שחור אלא מה. בפנים אני מוצא המון
ניירות, מסמכים, ומעט כלי כתיבה. הוא בא לקנות עיתון, כן,
'הארץ' - הוא הולך על איכות, והוא בן אדם חושב, או יותר נכון
לומר, מהסוג שחושב שהוא חושב, ומה יותר מתאים לו מהעיתון
לאנשים שחושבים שהם חושבים. הוא יפתח אותו בבית הקפה, יכשל
קצת עם הדפים הארוכים והמסורבלים, ויתחיל לקרוא פרשנות על
המצב הביטחוני המסובך בארץ בזמן שיזמין את האספרסו שלו. הוא
יקרא על המשבר הפוליטי בפנמה תוך כדי לגימה קטנה אך ארוכה
מהקפה שכבר הספיק להגיע בכוס חרסינה קטנה, ויעבור למדור כלכלה
- שכן הוא מהמבינים. נו באמת - בגילו, ובקהל שבו הוא מסתובב -
איך אפשר אחרת. צחוקן הקולני והצורמני של חבורת נשים מבוגרות
ומשועממות מהשולחן ממול יגרור את מבטו לשנייה, אך הוא רק יביט
בזלזול מוחלט, ויטמון ראשו שוב בעיתון ובקפה.
קולות הציפורים המצייצות מרחוק מדליקים בי ניצוץ. מעין כמיהה
לעוף. מעין תזכורת לכך שיש דברים קלים בעולם, קלים יותר
מאוויר. תזכורת לחופש, שקיים, ואני שכחתי ממנו. ציוץ שזורע
תקווה, שמפריח חלום. תמיד רציתי לעוף, אני נזכר. עוד מאז,
כשהייתי קטן, והאמנתי בקסמים. התמימות, תמימות של ילד. כמה
אני מתגעגע אליה. אני מזמזם שיר וחושב על מקומות אחרים. אנשים
מפריעים לי, יוצאים ונכנסים, ואני עוצר ובודק אותם. כבר לא
ממציא עליהם סיפורים. מסיים איתם כמה שיותר מהר, וממשיך
לזמזם. ועוד אחד נכנס, ועוד אחד. סמע'ק, אפילו לזמזם שיר לא
נותנים. אני מביט לשמים האפורים מחורצי העננים. זה לא מה שאני
אמור לעשות עכשיו. לא. אני בכלל אמור לכתוב עכשיו, לעבוד על
הספר הראשון שלי, או לכתוב איזה סיפור נחמד בשביל הכיף. לשבת
מול המסך בבית עם איזה כוס נס-קפה ענקית, ולשפוך את הלב לתוך
המקלדת. כי זה הייעוד שלי. זה מה שאני טוב בו. מאז שהייתי
קטן. אז למה אני לא עושה את זה? 'כי אתה פחדן', עצמי עונה לי.
'אתה מפחד שלא תעמוד בסטנדרטים הגבוהים שלך, אז אתה פשוט לא
מנסה'. אני מנענע בראשי, זה לא רק זה. יש משהו נסתר, עמוק
יותר. איזה קיפאון, משהו עצור. יש לי הרבה תירוצים למה אני לא
יכול לכתוב. לא רק פחד. קודם, יש את עניין הזמן, שפשוט אין
לי. העבודה, הצבא, המשפחה והחברים - כולם דורשים זמן יקר ואני
נותר עם מעט מאד ממנו. אני מרגיש שאיני יכול להתמסר לכתיבה
באופן מלא וזה מרתיע אותי מלנסות מלכתחילה. שנית יש את חוסר
הקריאה שלי - כבר אינני קורא כפעם, ומשתתף בדיונים ארוכים
באינטרנט על הסגנון ואופי הכתיבה של סופר זה ופלוני זה. אינני
סופג עוד מילים מדויקות, נטען במשפטים מחשמלים, מתמלא מפסקאות
מהפנטות. לא שהקריאה פסקה מלעניין אותי, פשוט שזמנה הצטמצם,
כפועל יוצא מן הטיעון הקודם. וכולי' וכולי'. גם המון תירוצים
בנאליים. אני מגיע עייף מהעבודה, או שהעיניים שלי מתעייפות
מהמסך. האמת היא, שאין סיבה. זה פשוט לא יוצא. אני בוהה אל
העתיד, תוהה אם נגזר עלי לחיות חיים בינוניים, לעבוד במשרות
אפורות ומשעממות, רק בשביל לעמוד במרוץ העכברים המטורף,
במלחמת הקיום התמידית. אף פעם לא לצפות מעצמי ליותר, לדחוף את
עצמי קצת למעלה, להתאמץ. האם אני אחד ממחוסרי המזל, הרוב
השוקע, שלא יזכו להגשים חלום? המחשבה מפחידה אותי ואני חוזר
להאזין לשריקת הציפורים בתקווה שאלו יעודדו אותי.
לאנשי אבטחה אסור לשרוק. זה לא מכובד. 90 אחוז מן העבודה זה
הייצוגיות. אני צריך לעמוד עם ידיים משולבות, זקוף, ומבט
חודרני בעיני. פניי צריכות להביע ביטחון עצמי. הכול עובד על
הרתעה, מסבירים לך. אני חושב שזה שטויות. הכול עובד על כך
שהצרכנים התמימים ירגישו תחושת ביטחון מזויפת. כאילו לומר -
אל תדאגו, אנחנו בשליטה. כאילו אם יבוא מחבל אני אוכל לעצור
אותו איכשהו לפני שיפעיל את הפצצה. נו מילא. חוץ מזה, אני
צריך גם לדעת להכווין אנשים לכל מיני מקומות. מעין תא מודיעין
מהלך. חנויות, מרפאות, רחובות. ניסיון שבא עם העבודה, ועם
חוזרים מיוחדים שמוציאה ההנהלה. קראתי את כולם אתמול. עוד לא
יצא לי להשתמש במאגר הידע המופלא הזה.
אני מחפש מחבלים פוטנציאלים. ההוא שם מעבר לכביש נראה כמו
ערבי, אבל הוא ממשיך הלאה ולא עוצר. אני בוחן את הרחוב בעין
מדוקדקת. פוסל מועמדים אפשריים אחד אחרי השני. מבוגר מדי,
צעיר מדי, לבן מדי, שחור מדי, עשיר מדי, עני מדי, גברי מדי,
אישה מדי... גורנישט.
בעוד אני ממשיך ובוחן את הולכי הרגל ברחוב, משיכה קלה כלפי
מטה בז'קט המאבטחים שלי תופסת את תשומת ליבי. אני מביט מטה
ולידי נמצא ילד קטן, כבן 7, עם שער בלונדיני חלק וארוך,
ועיניים כחולות בהירות. הוא מבין שהשיג את תשומת ליבי, כמן
חוש שבני-אדם מחוננים בו מינקות, ופותח בדברים.
"אתה יודע איפה אמא שלי?" הוא שואל בקול ילדותי גבוה, מלא
בתמימות ופשטות ושבריריות.
"איך קוראים לך ילד?" אני מתעשת ונעשה ענייני לחלוטין. המסכן
איבד את אמא שלו, ואני רוצה לעזור לו. "שחר" הוא עונה מבויש.
נוגע באצבעה של יד ימין בשפתיו. "מה השם משפחה?" אני שואל
בסובלנות. הוא מסתכל עליי במבט תוהה, חסר כיוון, כאילו אין לו
שמץ. "איך קוראים לאמא?" אני מנסה שוב. "אמא" הוא צוחק,
ועיניו מתמלאות אור, "לאמא קוראים אמא!" אלא מה.
אני קורא בקשר לאחראי משמרת שיגיע. הוא יסיים כרגע את הפטרול
שלו בתוך הקניון ויבוא. בינתיים אני מעודד את הילד, את שחר,
אומר לו לא לדאוג, שאני אעזור לו, ושנמצא את אמא. משום מה,
הוא לא נראה כילד רגיל, השחר הזה. בגילו כבר יודעים את שם
המשפחה, ואת שם האם, לא? בגילו פוחדים יותר. אני זוכר שאני
הלכתי לאיבוד בעיר עם אחי הקטן. הייתי בערך בגילו, וכל-כך
ניסיתי שלא לבכות, להירגע, להגיד לעצמי שהכול יסתדר. אבל לא
הצלחתי, הכול התפרץ. התחלתי לייבב, ואחי הקטן שתלה את בטחונו
בי, התחיל בייבוב משלו. עוברי אורח עצרו אותנו ועזרו לנו בסוף
למצוא את אבא. אבא... המחשבה עליו עולה בי ואני מסנן קללה
חרישית בלב. קללה מזויפת שכזאת, כי לא משנה כמה כעס מצטבר שם
בדפנות הלב, משתקע בתחתיות העורקים, בסופו של דבר אני עדיין
אוהב אותו, והוא עדיין אבא. "איך קוראים לאבא שלך?" אני מנסה
בחוסר טעם. "אבא!" הוא משיב בחיוך. "איפה אתם גרים?" אני לא
מתייאש. "בבית." הילד הזה, השחר הזה, נראה לי כל-כך תמים.
תלוש מהעולם שאנחנו חיים בו. כאילו הוא לא בן 7 עכשיו, בשנות
ה2000- הגדולות, במלוא זוהרם וקדמתם. כאילו הוא בן 7 בשנות
ה80-, או ה70-. בתקופה אחרת, שבה התמימות התמשכה עוד קצת,
והיו פחות פחדים, והזמנים היו יותר פשוטים. כשנכסי הצאן-ברזל
של החברה עוד לא הוכתמו באלימות עיוורת, הושחתו בתאוות
מתפרצות, ונטבחו על מקדש ה-'אני', האגואיסטיות והמימוש העצמי.
אבל כשחושבים על זה... לא. אני משנה את עמדתי. לא אנחנו
המצאנו את הגלגל. הדברים הללו היו קיימים משחר הבריאה. מאז
שהתחלנו ללכת זקוף, ואולי אף לפני זה, כשעוד חיינו יחד עם
אחינו הקופים. פשוט פעם הייתה פחות מודעות, אנשים פחות נחשפו
לרוע של העולם, או יותר נכון לרוע של עצמם, הרוע שמבפנים,
שנובע מתוך החברה שבה הם חיים, ולא היה מיוחס לאויב הזה, או
לצורר הזה.
האחראי משמרת מגיע, בחור באמצע שנות ה20-, שהשאיר עלי רושם של
בן-אדם סבבה, אבל הרי אף-פעם אי אפשר לדעת באמת. הסמכות, כך
למדתי בצבא, יכולה להשחית, ואני מזכיר לעצמי להיזהר ממנו. אני
מסביר לו את המצב ומבקש ללוות את הילד למודיעין, בשביל לכרוז
במערכת הכריזה. הוא מסכים אבל אומר לי לעשות את זה כמה שיותר
מהר. אמרה מטומטמת. כאילו יש לי איזו שליטה במהירות שבה אמא
של שחר תופיע. הכול נובע מתוך איזה מיתוס של שליטה. שהדברים
תלויים בך. אם תתאמץ תנצח. אם תשקיע תצליח. עולמות של חלום
אמריקאי. של צדק-צדק תרדוף. של השגחה עליונה והסתר פנים.
כאילו יש מאזניים לעולם. כאילו אין מחלות שנופלות מהשמים, ככה
סתם, באמצע העבודה הקשה. כאילו אין פיגועים שגודעים את המרוץ
באיבו. כאילו אין תאונות דרכים, והתרסקויות מטוסים, ורכבות לא
מתנגשות בעולם הזה, ולוקחות איתן עשרות אנשים שרוצים ומתאמצים
ומשקיעים. כאילו אתה לא יכול ללכת לאיבוד באמצע קניון סתם,
ולא לראות יותר את הוריך. פחד מזדנב אלי, מרעיד את עמוד השדרה
המפשיר שלי. הילד הזה שאני הולך איתו, שחר, מה יעלה בגורלו?
אני מבטל את המחשבה במהירות. יהיה בסדר, נמצא אותם, אל תדאג.
פתאום אני שם לב שאני מחזיק את היד של שחר, וההרגשה הזאת,
הפשוטה, של ללכת יד ביד עם ילד קטן עושה לי טוב. "באת לפה עם
אבא או עם אמא?" אני שואל. שחר מפנה את מבטו אלי, כאילו לא
השגיח ועכשיו הוא חוזר על השאלה בראשו. "עם אמא" אמר לבסוף.
טוף.
אנו מגיעים לדוכן המודיעין, ואני מסביר את המקרה לאישה השמנה
והממושקפת שיושבת שם ומקשיבה בחצי אוזן לסיפור, ובחצי השני
מאזינה לטלפון. היא נותנת לי את מערכת הכריזה בלי יותר מדי
עניין ומתמסרת כולה לקול מעברו השני של האפרכסת. זה תפס אותי
לא מוכן. מופתע מעט, אני מרים בידי את הPPT-. לא ציפיתי
להשמיע את קולי הצנוע לכל אותם מאות קונים וזבנים תמימים. אני
מביט בפנים של שחר, וזה מביט בי בתקווה. פוף. כל החששות
נעלמים. "אמא של שחר, אמא של שחר - תגיעי בבקשה לדוכן
המודיעין שמול המדרגות הנעות." קולי הרם והחזק נשמע מהדהד
בחלל המסדרונות והחנויות. "אמא של שחר, אמא של שחר - שחר מחכה
לך בדוכן המודיעין שממול למדרגות הנעות." אני מניח את המכשיר
על הדלפק ומחייך אל שחר. "אל תדאג, היא תגיע עוד כמה דקות"
אני אומר לו, והוא לא נראה מודאג בכלל.
השניות עוברות, והלב שלי דופק ביתר שאת. תמיד זה ככה אצלי -
הציפייה. מורטת עצבים שכזאת. אני מסתכל משני עברי המסדרון, על
האנשים והשקיות שלהם. מחפש לראות איזו אמא שרצה במהירות
ובהיסטריה. בוחן את המדרגות הנעות, את האנשים שיורדים בה
מהקומה השנייה. ושוב עולות הדאגות. מה אם היא לא תבוא? אולי
היא בכלל השאירה אותו פה בכוונה, בתקווה שימצא מקום טוב יותר,
ועכשיו היא בורחת, בוכייה, בחזרה לעולם האפל שממנו הגיחה. לא
מסתכלת לאחור. ליבי פועם בחוזקה. מה יהיה עליך שחר, האם גם
אתה תיפול קורבן לכל הדברים שאין עליהם שליטה. לכל הצרות
שמתגשמות בעולם. הלב נקמץ מעט, ואני אומר לשחר "עוד כמה דקות,
רק עוד כמה דקות" בשביל לעודד אותו, אבל בעצם, באמת, בשביל
לעודד את עצמי. נו, שתגיע כבר. איפה את אמא של שחר. איזו מן
בינתיים אני מחליט, בשביל להעסיק את שנינו, לשחק איזה משחק.אמא
את? באמת, ככה להשאיר לבד ילד קטן באמצע קניון ענק. באמת.
"רוצה לשחק משחק, שחר?" הוא מהנהן בחיוב. אני מושיט שתי ידיים
ותופס בהן את שלו, מציב אותן בתנוחה ישרה מופנות כלפי מטה,
ואז מצמיד את ידי ההפוכות מתחתיהם. "אני צריך לתפוס לך את
היד, ואתה צריך לברוח לפני שאני תופס. הבנת?" הוא מהנהן, ואני
מנסה פעם אחת, מניף את יד ימין שלי אל יד ימין שלו, ותופס
אותה בקלות. עוברת עוד חצי שנייה עד שהוא בכלל מושך את ידיו.
"יותר מהר" אני אומר. אני מנסה שוב, לא מספיק אפילו להרעיד את
יד ימין ושחר כבר מושך את ידיו אליו בכוח ובמהירות. אנחנו
צוחקים. "חכה שאני ארים את היד". ככה אנחנו ממשיכים עוד פעם
ועוד פעם.
קול נשי נרגש קורא "שחר!" בהתלהבות מאחורי עורפי. אני מביט
לאחור בפתאומיות, ושחר כבר הספיק בהרף עין לקפוץ על הדמות
הזאת ולחבק אותה, והיא מצידה מחבקת ומנשקת אותו בחזרה. אמא של
שחר. שיער צהוב כמו של שחר, ועיני שקד כחולות כמו שלו. יפה.
לבושה סוודר כחול וחצאית חורפית אפורה. שקיות מלאות בגדים
משני עבריה. "אני כל-כך דאגתי לך, איפה היית?" היא אומרת
בהתרגשות. "אל תעשה לי את זה עוד פעם" היא זועפת ונאנחת. שחר
מרגיש בכל הרכישות החדשות ויצר צרכני משל עצמו צומח ומדגדג לו
מבפנים. "אמא, אפשר לקנות את הג'יפ צעצוע בחנות?" הוא שואל
בקול מתחנן. "כן מתוקי, בטח שאפשר". אני מכחכח בגרוני והיא
מפנה אלי מבט. "אז את אמא של שחר" אני אומר בחיוך טוב לב.
"כן, אתה מצאת אותו?" אני מהנהן ומתכונן לומר שהוא מצא אותי,
אם להעמיד דברים על דיוקם, אבל היא כבר ממטירה עלי מטר שבחים
ותודות. "תודה רבה לך." היא חותמת לבסוף, ופונה לשחר "תודה
לאל שמצאתי אותך, מתוקי." היא מרימה את כל השקיות שלה בבת
אחת, ואוחזת חזק בידו של שחר. "בוא, בוא נלך לחנות-צעצועים".
אני עוצר להסתכל על השניים עוד שנייה אחת. אמא של שחר ושחר,
מטיילים בקניון, כל-כך יפים ביחד. "להתראות שחר" אני לוחש
לעצמי.
בחזרה למשמרת. עוד תשע וחצי שעות. תשע וחצי שעות ואני על
האוטובוס בחזרה. אני מנסה לפרק את החישובים לפרקי זמן קצרים
יותר. יש לי עוד שעתיים עד הפסקת צהריים, ואז עוד חצי שעה
להפסקה, ואז רק עוד חמש שעות להפסקת הערב, וטוב, אחריה זה רק
עוד שעה וחצי, ואני כבר במשרד מחליף מדים. גשם מתחיל לרדת
בחוזקה. הרחוב כולו אפור. אני מרגיש את חמימות הז'קט עוטפת
אותי. מזל שיש מעלי גגון זכוכית חזק שמגן עלי מפני הרטיבות.
אנשים מתחילים להופיע ברחוב עם מטריות פתוחות. זוג חוצה את
מעבר החצייה, חבוק מתחת למטריה שחורה גדולה. פתאום אני מתגעגע
לילד הבלונדיני הזה, לשחר. אני נזכר בפניה היפות של אמא שלו.
פתאום גם אני רוצה ילד כזה. גם אני רוצה להיות אבא, אבא של
שחר. מעניין איזה מן אבא אהיה. המחשבה מטרידה אותי, כי עמוק
בפנים אני מרגיש - אני יודע - שאני יכול להיות אבא יותר טוב
מאבא שלי. אבל החשש מכרסם בי. אולי גם אבי הרגיש כך בצעירותו?
אני מתנער מהמחשבה וחוזר לזו הקודמת. להיות אבא של שחר. להיות
נשוי לאמא של שחר, להיות בעלה ושהיא תהיה אשתי. אילו חיים!
ללכת עם שחר לפארק. הלוואי והוא עדיין היה פה ושנינו היינו
צופים בגשם מכה בשלוליות. לעשות אהבה עם אמא של שחר. אני
מבטיח לא להפסיק עד שהיא תגמור. להגיד לה love you, Bella mia
J'ai t'ame, I. אני אוהב אותך יפה שלי. שנינו נעבוד בעבודות
קטנות ואפורות, רק בשביל שהיא תוכל לקנות בגדים לעצמה
וצעצועים לשחר. אבל בערב ובהפסקות, כששחר יהיה בבית הספר, או
ילך לישון, נכתוב. אני אכתוב סיפורים על כל הרוע והעצב
שבעולם, והיא תכתוב סיפורים על שחר, ואולי גם על אבא שלו.
הגשם ממשיך לרדת. עוד תשע שעות. רק עוד תשע שעות. האנשים
במטריות ממשיכים בהליכתם. ואני ממשיך לעמוד שם, והמחשבות
ממשיכות לרוץ.