שוב הפחד זורם בתוכי, להישאר לבד.
הקרירות שלך מקפיאה אך כל זה נובע מהקרירות שבי.
היה לי שיר קצר, גם מכתב טבול בדמע
ורציתי להביא אותו לך,
כי מי קורא אותי כמו שאת?
אך לא יכולתי, ובינתיים המצב הדרדר
אפילו להביט לך בעיניים לא יכולתי כי לא רציתי שתראי דרכי
ותראי את הריקבון שבפנים.
ואהבתי, ונפגעתי כל כך.
עוד אפיזודה מחיי רצה מול עיניי, נשארתי לבד.
משא כבד על כתפיי, המון כעס וכאב.
הקרירות שביננו מחרידה גם אותי
אך העדפתי לשים את כל מה שקשה להבין בקופסא.
כך ברחתי והשארתי אותך מאחור,
צועדת לבד מלפנים, מתפתלת. מכאובים.
וזו לא התנשאות אלא חוסר אונים.
ניסיתי לתת לך סימן שתביני
אך סרבת לקבלו והמשכת כאילו כלום לא קרה,
אז אהבתי כל כך, ופגעתי
בך.
וגם אם השיר שלי לא ספרותי וגם אם אין בו שום הגיון או חרוז
או חיבור מילים מתנשא כמו "חזון העצמות היבשות"
אין זה אומר שאני לא נפגעתי
ואין זה אומר ששכחתי ממך.
כי אהבתי ונפגעתי כל כך.
ואני זו אותה אחת, רק את פשוט לא ניסית להבין וגם לא להקשיב
לצעקתי
ובנוסף, גם לא הפסקת לדבר על ה"הוא" למרות בקשתי,
אז עם כל הכבוד אל תשווי אותי אל ה"היא" כי אם כן, אז אין טעם
ואני אהייה מלפנים עם הקופסא ואפילו לא אנסה להבין....ואשכחך
גם אם תרצי...