אחצה ימים בלילה
בעזרתו של אהובי
בספינת פניו, עגולה.
בה יאמר לי "שבי!"
אחתור ימים בלילה
וביום אלון בתמימותי
ותמימות תמיד היא לה
שוכנת בחובי.

ואור פניו יאיר
כירח דק נפוח.
ספינת קליפת תפוח
קשת דפנות כקיר.
ופיתית אותי בגאולה
יפהפייה וסגלגלה
אשר עונה למשאלה
ענוגה ועגולה.



ספינות מדבר תמיד מתעתעות חלומותי; נדות הן בגלים רכים כחולים
של חום נודף גרגירים צהובים, והלהט משכר אותך ומעלים אותך מעל
פניו של אהובי, זורח מתוך שמיכת הלילה הכבדה בערב מעונן כהות
עגומה ומאיר לי נקודות חדשות להתעצב בהן ולבכות את מר גרולן של
הבריות. הוא מאמץ את ידייו מרחוק ושולח חיבה וכוח לעבור
מדבריות עגומות של בדידות ורוע, מחזק אותי לשאת אותו בתוכי,
בתוך בטני, ליבי ומחשבתי. מתחנן לכשאקרא אותו לקצת חיבה ורחמים
אך הסיפון מיטלטל הוא וקורע את השטף כך נשארים ירח ואישה
נחשקת, מושארים בלב צינה חדה כסכיני תופת קורעים הם את עורי
להעיר אותי לאהבה בקרח הצהוב.