"יואו! תראה את הקיפוד הזה!" אמרה טליה בהתכופפה אל היצור
המפוחד. "אני רואה אני רואה" הפצרתי בה כועס, כועס על שחשבה
שאני עיוור או משהו כזה.
"חה חה, תראה כמה שהוא רועד!" היא צחקה בקול מרושע יותר מאי
פעם.
"חה חה חה חה חה" היא צחקה וצחקה ונפלה אל הרצפה מפרפרת.
"חה חה חה חה חה!" המשיכה בצפצופיה.
"חה חה חה חה חה חה חה חה" ואז כבר נמאס לי ובעטתי בה "תסתמי
את הפה שלך, כלבה מטומטמת!"
והיא החלה לנבוח עליי בעיניים מטורפות. היא קמה מהרצפה, עלובה
ונעלבת וקפצה עליי. היא המשיכה לנבוח, לצרוח "איך אתה מעז?!
איך אתה מעז?!" ובכל צרחה היא סטרה לי ביד אחרת. התהפכתי
והחלתי לברוח על שש, מפוחד כל כך.
על שש הרגשתי בטוח, תוך כדי בריחתי חשתי איך הקוצים שעל גבי
נעמדים ומזדקרים, מתעוררים. יכולתי רק לנחש כמה הם חדים אבל
ידעתי שהם כמו סכינים קטנות. ואז היא השיגה אותי וקפצה עליי,
הפכה אותי שוב על הגב, והחלה לנשוך בי. "כלבה!" צרחתי "רדי
ממני זאבה! עזבי אותי" וניסיתי להאבק בכוחה המתפרץ.

"כלבה! זאבה!"

"שתוק כבר זחל מטונף! שלא תעז לדבר אליי ככה!"

כעבור שניות ארוכות כאורך הגלות נמאסתי בנסיונות מאבקי בה,
הבנתי שלעולם לא אצליח באמת להשתחרר. נחתי לי, עצמתי עיניים.
קיוויתי שבסוף היא תלך לבד.

לפתע טליה ירקה לאוויר שאלה מבולבלת "אתה שם?"

לא עניתי

"אתה שם?" חזרה בייאוש.

שתקתי.

היא קמה, וברחה. מרוצה, ממורמרת ומתה מפחד.


ואז התעוררתי, במיטה הקטנה שלנו.
"הכל בסדר שמוליק?" שאלה טליה כשהביטה בי בעיניה הגדולות.
"אני? אני בסדר..." אמרתי. פתחתי את עיניי והסתכלתי סביב על
החדר שאנו חולקים. היא הסתכלה עליי במבט דואג, מכווצת את
גבותיה הדקות ושוב מציגה לעולם את הקמטים הקטנים שביניהן- שאני
תמיד חושש מהופעתם.
"אתה בטוח?" שאלה והעבירה את ידה הקטנה על מצחי המזיע.
"אני בסדר, זאבה שלי" אמרתי בחיוך מרושע.
"חה חה חה חה חה חה" היא צחקה וליטפה את הקוצים שלי פעם
אחרונה, לפני שחזרנו לישון, היא בזרועותיי ואני בזרועותיה.