אתמול בלילה כשהלכתי לישון התפלאתי שהכרית לא מחבקת אותי חזרה,
ואז נזכרתי שזה לא אתה, ואני לא בבית שלך, ואתה לא איתי במיטה.
אז נרדמתי. וקמתי היום בבוקר וביקשתי ממש חזק מאלוהים שתהיה
הודעה ממך, והייתה. פחדתי שאני מתחילה להתאהב בך שוב, אבל אני
מניחה שזה לא יקרה.

חשבתי איך תראה ואם השתנית בשנתיים האלה. ולא ממש השתנית.
אפילו הריח נשאר אותו דבר. המשחק המקדים שלך נשאר אותו דבר.
אותם שלבים, אותם מקומות, אותן נגיעות, ואותו משך זמן.

כשאתה שוכב מתחתיי ואני יושבת מעלייך ומה שנמצא בינינו מזכיר
לי קצת את הכובע של המלצרית מאתמול, ושומעים את הגשם שיורד
בחוץ ומריחים אותו בגלל שהחלון פתוח, אני יכולה לבקש משאלה ולא
לגלות לך אותה אף פעם.

אני מנשקת אותך בצוואר ומקווה שתבין. אחרי שעה אתה כבר מנשק את
שלי. והאצבעות שלך מדגדגות אותי בכל הגוף , ואני מתפתלת כמו
חוט שמרקידים אותו.

לא היה שום דבר קסום בכל העניין הזה. לא כשחסמת את הדלת עם
המיטה ואפילו לא כשחזרת עם פנים מזיעות ממתחת לשמיכה.
לא יודעת איך, אבל הצלחת לשכנע אותי בסוף. או שבכלל אני שכנעתי
את עצמי. בכל מקרה, קיבלתי ציון 9 מתוך 10 ואתה אמרת שבשביל
פעם ראשונה זה לא רע בכלל. אני חושבת ששיקרת.

שאלת למה דווקא אתה, אז אמרתי לך שזה בגלל שאני סומכת עלייך.
אולי ציפית לשמוע סיבה מסעירה יותר, אבל אני מעדיפה לא לשקר.