כן אני יודעת, תמיד היו לי חברים ותמיד יהיו לי.
אבל החיים משתנים, אנשים משתנים, חברים משתנים.
מה עושים במצבים כאלה?
אולי זה דרך העולם, ככה אתה מכיר יותר אנשים ואולי זה הגורם
שבו אתה מתחיל להכיר את עצמך יותר.
אני יכולה להעיד שיש לי חברה אחת שלא נראה לי שאי פעם תשתנה,
כי אנחנו מכירות כל כך הרבה זמן. וכל השאר פשוט באים והולכים.
הבעיה שלי זה לא להכיר חברים חדשים, אלא להישאר עם אותם נוכחים
שאני כבר מכירה.
כמה שתנסה לשמור על קשר, תמיד יהיה ניתוק, אם זה דרכך או דרך
האחר.
אני יודעת שאם הקשר מספיק חזק, משני הצדדים אז הכל אפשרי, ולא
בהכרח יהיה ניתוק.
אך לצערי, אני שוללת את האפשרות הזאת כי חוויתי עם 2 חברות
שהכרתי חברות מקסימה, שעוד לא הייתה לי. הגעתי לרמות של פתיחות
שלא קרה לי בחיים עם אף חברה שהייתה לי.
לשמור על זה היה יותר קשה. לא מצידי אלא מצידן.
אולי בגלל שהיינו שלושה בנות חברות טובות זה הגיע למצב הזה
שאני התנתקתי מהן. מי יודע, אולי גם הן לא בקשר עכשיו למרות
שאני בספק.
אז כן, הן פגעו בי. וכמה שקל להודות, קשה לי להגיד את זה להן.
אני יודעת שאני צריכה לדבר איתן, אבל אני לא חושבת שזה יהיה
פרקטי, אם הן היו באמת חברות שלי, ואם באמת היה להן איכפת אז
הם היו כבר מזמן מנסות ליצור איתי קשר ואז אולי הייתי פחות
פגועה.
נראה לי שסיפור כזה צריך לרשום בבלוג ולא כיצירה.
רואים שהדף בשבילי הוא דרך להוצאת כעסים או זעם מהעבר או
מהווה. ואולי עצם העובדה ששם המשתמש שלי הוא "יומני היקר" אז
כנראה שאני מרשה לעצמי להפוך את הדפיוצר שלי ליומן אישי.
אז אם התחלתי עם נושא כמו חברות, כנראה שזה דבר שבאמת מציק לי.
כן, במשך תקופה ארוכה היו לי כאבים בחזה, כאילו נעתקת נשימתי,
בגלל שכאב לי מהניתוק. וכמו שאומרים, ועם הזמן הכל עובר. ואם
אני לא רוצה שזה יעבור? אם אני רוצה להמשיך להרגיש את מה
שהרגשתי עד עכשיו? אני יודעת שאני רק נפגעת כל הזמן ושותקת, לא
אומרת כלום. אבל הרגש הזה ממלא אותי. התרגלתי אליו כל כך.
לא באמת איכפת להן, ואם זה כך אז אני צריכה להפנים את זה
ולהמשיך הלאה, לגרום להן עכשיו להודות בטעויות, לא ממש בכיוון
שלי עכשיו.
טוב, נראה לי שדיי סיכמנו שיש לי חברה אחת טובה, שלא באמת כל
כך טובה כי היא אפילו לא יודעת שיש לי את הדפיוצר או בלוג שהיה
לי, ולא יודעת בכלל מה קורה איתי עכשיו כי היא התחילה ללמוד
בטכניון.. אני מאחלת לה המון הצלחה, וכמובן שיש לה חיים חוץ
ממני (למי בכלל איכפת ממני?)...
אפילו הבחור שהכרתי מלפני שבועים עדין לא מתקשר אלא רק מדבר
איתי דרך האייסיקיו/מסנגר/מיילים .. כנראה שאני באמת לא שווה
אפילו שיחת טלפון... איזה מצחיקה אני, איך אני מצליחה להכניס
את עצמי לדיכאון תוך שניות של כתיבה שאמורה לשחרר אותי??
את זה גם אני לא פיענחתי (או כמו שאחת מה"חברות" שלי הייתה
אומרת: "אל תיקחי הכל כל כך קשה"), איך אפשר שלא?
לילה טוב יומני היקר (משחקת אותה כאילו זה באמת יומן)
שלך |
