הייתי רוצה למצוא דרך להגיע בלי לנוע,
קצת בדומה לטכניקה אשר בשימוש ב'מסע בין כוכבים'
אידוי מולקולות הגוף והמרתם כבמטה קסם
שיגורו של קטפן דטא לתור את פני הכוכב
רק שאני הייתי רוצה למצוא תנועה שאין בה תלות בגוף;
שהיא כמו רוח הצינה של בוקר מוקדם,
חודרת מבעד הסדקים שבמעיל ושולחת את אצבעותיה הקרות
אל העורף ולפעמים עד הגב,
מכעיס אותי שנותרת אדישה כלפיי.

זו המטרה של האמנות כולה:
ליצור גשר בלתי נראה בין נפש צמאה של אדם אחד,
משורר היוצק אש בשפה, למשל,
לבין קהל אשר אינו יכול לראות אותו בכלל;
אבל לפעמים, לפי רצון האדמה, חודרות המילים הכתובות
כמו צינה אל עמקי העצמות,
ואיזה רגש לוהט, נפלא או איום
מתעורר בלב הקורא,
והוא, מדמה לנגד עיניו ה'מוארות'
שהוא יורד לכוונת המשורר,
אבל לעולם לא יבין!

ודווקא כך הייתי רוצה להגיע אלייך
נסיכה ללא שם שהבטיח לי הזמן, כבר מזמן,
דרך מסך המלים והאותיות השחורות,
הייתי רוצה להבקיע דרך מבעד למעיל האדום,
למצוא ממרחקים את הצרור אשר יפרום את הקשר בבטן הרכה,
שיעשני אורח קרוא בגזרה הדקה שבין העור לחתיכת בד,
רוצה לצלול בתוך מרקם גופך,
רוצה לעורר השפעה (אולי לגרום אהבה),
מה את חושבת, היית רוצה?

משוטט דרך עולמותיי הבדויים
כמו הייתי מהלך בלילה גשום בין צללים של עמודים,
כשכל הרחובות ריקים והרעם המהדהד חוזר מגגות הבתים,
מעיל שחור אשר מכסה כמעט גם את כפות הרגליים, שומר עליי,
ארשת של זעם קפוא על פניי,
משוטט בלי לצאת כלל מהחדר;
הייתי לוכד רוחות רפאים של נערות רכות קלסתר
כהות שיער אך בהירות עיניים,
עודני ילד קופא מקור בגשם ההולך ונהיה רציני,
ילד עם צורך להיות גיבור אמיתי,
ממש קלארק קנט בעיירה דרומית

בספינת חלל, כך מסתמן, לא אפליג עודכבר,
אאלץ להסתפק באופן בו היבשות נראות
מחלון של מטוס בואינג של אל-על
בעוד אני ישוב צפוף במחלקת התיירים,
והבתים נראים כל כך קטנים וזעירים,
כמו במשחק סימ-סיטי מהדור החדש,
שניתן לצמצם את נקודת המבט לזום-אאוט עד הסוף בלחיצת כפתור,
רות אובר אנד אאוט

אני יודע אני כבר נסחף,
בסך הכל רציתי למצוא את הדרך
להגיע עד אלייך,
אבל עדיין לא פגשתי בך בכלל;
ולכל חשמלית שעוצרת אחרי הקו
יש כל כך הרבה דלתות נפרדות שנפתחות בו זמנית,
אל כל אחת מזנקים ועולים ההמונים במרוצה,
ואחרי כל חשמלית עוזבת יש אחת שמגיעה במקומה
(ויש כל כך הרבה תחנות שונות ורציפים בכיוונים הפוכים,
וערים עם שמות כמו המבורג ורוסטוק ואפילו אנטוורפן),
איך בכלל אני אמור לקוות למצוא אותך ככה?!

לומד את חוק הקארמה,
אני מניח שאין באף חיים קודמים ולבטח נוכחיים,
מספיק מעשים טובים שיצדיקו את האושר שאני יודע לפעמים,
ואת, מלאך, שחטאת בכל הגלגולים
מספיק חטאים בשביל למנות על כף יד אחת
שהאהבה לבטח היא אחד,
שלא היית יכולה כלל לחטוא מספיק פעמים,
בשביל להישרף, בעודך בחיים;
ובערנו, וכלינו,
הרמנו את האטלס על כתפיים חסונות
כמו שני ילדים אמיצים, ונשברנו;
נידפים כמו עלים צהובים ללא שורש,
מתפזרים ברוח על האדמה,
רפויים וחסרי יכולת לנקוף אצבע
או להוסיף ולשוט ברוח,
ורק בך נשארה אמונה




ורק אז כמו בשיר
אפשר לשמוע את המנדולינות מנגנות
ולהגיד שאת הכל בשבילי,
את אביב, את החיים עצמם,
האם את לא שומעת את המנדולינות מנגנות?!
האם זה יתכן שרק אני שבוי בהזיה,
לכוד בסוג של הארה,
כותב מתוקפה של קללה,
נתקף עיוועים כחיה,
דבק בתשוקה נוראה,
מאבד את התודעה

מזל שיש נסיעות ראשונות על אופניים עירוניות
ברוח הבוקר הצוננה,
נסיעות אשר יש בכוחן לגעת בדיוק בנקודה הכאובה
ולצנן כל שריד של חריפות מהתחושה,
ויש בכוחי לשבור את קללת סיזיפוס
ואולי גם למצוא אותך.


1.11.2006