בדרך לשום מקום הגשם יורד במהירות מכאיבה, הכביש רטוב, אין
אנשים בסמטאות. מלמד ילדה אפורה ואבודה. היא כבר כולה רטובה,
שיערה השחור, עורה הלבן, גופייתה הקרועה ומכנסיה הקצרים. היא
הלכה לאט, לא השפילה מבט, הסתכלה קדימה אל תוך החושך ולא ראתה
את סופה של הסמטה הצרה. פסיעה אחר פסיעה, שמעה את טיפוף נעלי
הספורט הבלויות שלה עם הכביש. היא שומעת שקט טהור, רגוע, שהדבר
היחיד שמפר אותו הוא נשימותיה הקצובות והרכות, וטיפות הגשם
הקטנות, מלטפות את פניה. ברגע הבא היא מסתנוורת, מסתירה את
עיניה בידה, ולפני שהיא מספיקה לצעוק היא כבר מועפת לאחור,
מקבלת מכה חזקה בראש... ומתה. מתה בדרך לשום מקום.