אחת לכמה שבועות אני נוהג לבקר בחנות בעלי-החיים שבקניון. אני
נהנה להביט בדגים הצבעוניים השוחים להם בשקט בתוך האקווריומים
המאובזרים שלהם. באורך פלא, אין הם מאבדים את שפיות דעתם, על
אף בדידותם ודלות המרחב שלהם. חביבים עליי גם האוגרים הקטנים
ומלאי המרץ, אשר מתרוצצים כאחוזי תזזית בכלוביהם המרוצפים
נסורת ופורקים את תסכוליהם בריצה חסרת תכלית בתוך גלגל הפלסטיק
האדום שלהם. מן הנחשים והלטאות אני דווקא סולד. אתם תגידו שאני
נוטר טינה, אבל מאז הקטע המלוכלך ההוא בגן-עדן, אני לא סומך על
החברה' האלה. כן, אני מכיר את הדיבורים של יפי-הנפש האלה
מנשיונל-ג'אוגרפיק: הרוב לא ארסיים, אם לא תפריע להם הם לא
יפריעו לך, הם רק תוקפים בני-אדם מתוך הגנה עצמית... כן, בטח.
שילכו להגיד את זה לכל האלמנות ולכל היתומים. בכל אופן, אחרי
שאני חולף בזריזות על פני השרצים הללו, אני נעצר ליד הארנבונים
הקטנים והחמודים. הללו יושבים להם דוממים כמעט לגמרי. כמעט,
שכן האפים הקטנים שלהם, מתרחבים ומתכווצים חלופות ומשווים להם
מראה מבוהל משהו.  
עתה, כבר הגענו די קרוב לאותו חלק של החנות אשר הוא הוא הקשור
לעלילת סיפורנו והוא אשר בו עומדים אנו לפגוש בפעם הראשונה את
פתרן הדילמות. ומהו אותו חלק מסתורי? הלא הוא לא אחר מאשר
שכונת מגוריהם של התוכים. ערב רב זה של נוצות בשלל צבעים
וציוצים מציוצים שונים, שוכן מעל לכלוביהם של הארנבונים ובמקום
נוצרת ערבוביה של שני סוגי סרחון החוברים שם יחד לכדי סרחון
אחד חדש. תוכים קטנים ודהויים של חמישים שקל, שוכנים שם בצד
תוכים גדולים וססגונניים שיודעים לדבר ובצד מיני ציפורים שאינן
ממש תוכים אך יפות הן מספיק בכדי שמישהו ירצה לקנותן בכל זאת.
אותו יום שבו מתחיל סיפורנו, נעצרתי כהרגלי לידם והנה, בין
כנרית צהובה אחת לבין תוכי אפור גדול, עמד לו מין עוף מוזר
שכמוהו לא ראיתי מעודי. לא זו בלבד שלא דמה לאף תוכי שהכרתי
אלא שאף לא דמה בכלל לציפור. למען האמת, דמה יותר להכלאה מוזרה
בין קוף לעטלף. וכאילו לא די בכך, החזיק היצור תחת כנפו
בסיגריה בוערת ומדי פעם היה נושף ענן של עשן מפיו. המשכתי
לבהות בו המום והנה פתח את פיו והחל מדבר: "רוצה פוסתר?"
המשכתי לבהות. "מה קרה? אין לך מה לעשות? יאללה, סע, סע מפה."
נסעתי משם ישר אל המוכרת. "תסלחי לי," פניתי אליה "איזה מין
תוכי זה בדיוק?" הצבעתי לעבר הקוף המכונף שעישן. "הו, אתה
מתכוון לרוג'ר שלנו, הוא מסוג פתרן דילמות."
"פתרן דילמות?"
"בדיוק."
"והוא פותר דילמות?"
"יונק הדבש יונק דבש?"
"כן."
"אז זהו."
"זהו מה?"
"אז הוא פותר דילמות."
שתיקה.
"איזה מין דילמות?"
"כל דילמה."
"גם מוסריות?"
"גם."
"גם סתם בקשר לבגדים?"
"הכל כולל הכל."
קפלתי את שפתי התחתונה והטיתי את ראשי מעט הצדה, אחר כך הנהנתי
קלות בראשי כמבקש לומר: "פששש..."
"והוא יקר?"
"שלוש מאות שקל הוא שלך"
הפעם לא יכלתי לבלום את ה-'פששש...'.
(כל העסק הזה אולי נשמע חשוד לכם, אך לי הוא נשמע אמין
לחלוטין. ככה זה, יש אנשים שהולכים בתחנה המרכזית וכשצועקים
להם מרחוק: "חייל, באיזה בנק אתה?" הם עונים ויש כאלה שממשיכים
ללכת. אני הייתי וכנראה שאמשיך להיות, מן הסוג הראשון.)
"וזה קשה לגדל כזה דבר?" שאלתי.
"לא, כמו כלב, רק צריך להקפיד לנקות לו את הפרווה."
"רק הפרווה את אומרת... זה נראה לי משתלם. אכפת לך אבל שאני
אעשה לו איזה בחינה קצרה."
"לא, בבקשה."
חזרתי אל הכלוב של פתרן הדילמות. "תקשיב," פניתי אליו. "אני
משתחרר עוד שנה ואין לי עוד מושג מה אני הולך לעשות עם החיים
שלי. לפעמים אני רוצה להיות רופא ולפעמים נראה לי שאני צריך
להקדיש את עצמי לחינוך ולפעמים, אני אומר לעצמי: 'קיבינימט, מה
אתה צריך להציל את העולם? אתה מוכשר, תלמד איזה הנדסת מחשבים
ותרוויח כסף, מצד שני סתם עבודה שאין מאחוריה שום שליחות, זה
נראה לי ריקני, אני לא חושב שאני אהיה מאושר מחיים כאלה ו..."
"טוב מה אני נראה לך? חברה שלך? אני פתרן דילמות." התפרץ
לעברי פתרן הדילמות. "תביא דילמה, לא את הזיוני שכל האשכנזיים
האלה שלך."
"הדילמה היא מה לעשות אחרי הצבא." סיננתי נעלב.
"יפה, תביא סיגריה ואני מביא לך פתרון."
"סליחה?"
"סיגריה, אני רוצה סיגריה."
"אני מצטער, אני לא מעשן."
"אז אני מצטער, אני לא יודע לפתור לך את הדילמה."
"טוב, איזה סיגריות אתה רוצה?"
"מארלבורו."
"חכה שנייה אני מביא לך."
מכיוון שהיה זה קניון, היה בו גם סופרמרקט גדול. רצתי לשם
בהתרגשות וקניתי חפיסת מרבלורו. כשחזרתי, פתרן הדילמות כבר לא
היה שם.
"איפה הוא הלך?" שאלתי נרעש את המוכרת.
"מי הלך?"
"הפתרן דילמות, לאן הוא הלך?"
"הו, הרגע לקחה אותו איזו גברת."
"מתי?"
"לפני חמש דקות."  
"יש לכם עוד?"
"לא, זה היה האחרון."
"אפשר להזמין עוד אחד?"
"מה זה נראה לך חנות ספרים? בעסק שלנו אתה לא מזמין, אתה מנצל
הזדמנויות. מישהו מציע לך משהו, נראה לך עיסקה טובה, אתה לוקח.
לפעמים העסקים פורחים ולפעמים נשארים תקועים עם איזה שני
אוגרים זקנים וכמה דגי טלסקופ מצ'וקמקים ששוחים על הצד, ככה
זה."
"אז יהיה עוד אחד או לא יהיה?"
"קשה לדעת, אני מסבירה לך, זה לא תלוי בי, זה קצת כמו חקלאות,
יש שנים גשומות ויש שנות בצורת. כל מה שנשאר לך לעשות זה
להתפלל או מקסימום לרקוד איזה ריקוד גשם, זה הכל."
"ומה עם הגברת הזאת, את יכולה לתת לי את הכתובת שלה? מספר
טלפון אולי?"
"לא, היא שילמה במזומן והלכה, לא הכרתי אותה, היא לא היתה
מהקבועות."
ייאוש גדול אחז בי. כיצד חמקה לי בין האצבעות הזדמנות שכזאת?
יצאתי את החנות והמשכתי לשוטט בקניון אבל וחפוי ראש. וכשם
שהייתי נוהג תמיד בשעה שהייתי אבל חפוי ראש, גם הפעם החלטתי
שיהיה זה נבון ללכת לחנות הדיסקים הקרובה ולקנות לי איזה דיסק
חדש ונוצץ בתור פיצוי. היה זה מנהג חביב שעשיתי לעצמי עם השנים
ולרוב הוא עבד לא רע. כשהייתי ילד, היתה זו אמא שהיתה קונה לי
מתנות בכדי לעודד את רוחי ועכשיו, כשכבר הפכתי חייל, נאלצתי
להמשיך מסורת זו בכוחות בעצמי. יקר יותר אמנם, אך הטעם שלי היה
קרוב יותר ללבי מזה של אמא.
כך מצאתי את עצמי משוטט בין מדפי הדיסקים האהובים וכבר כמעט
שהייתי שוכח מכל עניין פתרן הדילמות אלא שאז, ליד מדף המוסיקה
המזרחית, הבחנתי בו שוב. מובן שהוא לא ישב שם לבדו. הוא ישב
בתוך הכלוב שלו אשר היה נתון בתוך ידה של אשה דתיה אחת, מן
הסוג החובש כובעים מגוכחים ומדבר במבטא אנגלוסכסי. מהרתי
ונגשתי לדבר אתה. מנוי וגמור היה עמי לקנות מידיה את הפתרן
ויהיה המחיר אשר יהיה. הצגתי את עצמי בפניה והסברתי לה את
רצוני. היא כמובן לא הייתה מוכנה לוותר בקלות. פתחנו במשא ומתן
מתיש וכשהבנתי שבשום אופן לא תרד ממחיר של שני מיליון שקל
התפרצתי לעברה: "מה זה כל כך חשוב לך? אין לכם אתם איזה רב
ללכת אליו עם הבעיות שלכם? מה, פתאום הלכות זה לא מספיק טוב?
כשהיה צריך לרצוח ראש ממשלה זה כן היה טוב ועכשיו פתאום לא?
אנחנו מה יש לנו אנחנו? אין לנו כלום. לא אלוהים, לא רב, לא
שיעורים בלוויין, לא כלום. רק כאבי ראש ונדודי שינה. זה מה שיש
לנו. אז מה ביקשתי? את הפתרן המסריח הזה? מה, זה כואב לך לתת
לי אותו? אני מציע לך אלף שקל. א-ל-ף שקל. שנינו יודעים שאת
מרוויחה עליי יותר ממאתיים אחוז. מה יותר מזה? גם את התחתונים
שלי את רוצה? למה את בת זונה?"
היא נבהלה מעט ונסוגה צעד לאחור. "סליחה," אמרתי. "על הבת זונה
והכל. לא התכוונתי, נסחפתי טיפה. הנה, כבר נרגעתי." לקחתי
נשימה עמוקה. "תראי, אם אני מדבר עם ההורים שלי, אז אני יכול
להוציא מהם סכומים רציניים, אבל לא שני מיליון, בחייך, תהיי
הגיונית, מאה אלף נראה לי סביר. מה את אומרת?"
"אני לא רוצה לדבר אתך יותר!" היא השיבה, "אתה משוגע! אני
הולכת מפה עכשיו, אבל רק שתדע לך שהוא עוד לא פתר לי אף דילמה.
בינתיים רק אני פתרתי לו בעיות. בהתחלה רצה סיגריות, קניתי לו.
אחר כך ראה צעיף כזה של בית"ר ירושלים, אז קנינו גם אותו. הנה
קשרתי לו את זה פה לכלוב. עכשיו הוא החליט שהוא רוצה דיסק של
אבי ביטר אז באתי לכאן. עוד על הדילמה הראשונה הוא לא ענה לי.
עכשיו אני הולכת, שלום." היא הסתובבה והחלה ללכת.
"חכי רגע!" קראתי אחריה, "יש לי רעיון, נגדל אותו ביחד, את
תחזיקי אותו אצלך, נגיד, בראשון, שלישי ושישי  ואני בשני רביעי
וחמישי. בשבתות נתחלק פעם את פעם אני, מה את אומרת?"
היא נעצרה וחשבה מעט. חשבה וחשבה עד שלבסוף, אינני יודע למה
ואיך, ייתכן שהיה זה נס משמיים וייתכן שפשוט העלילה הייתה
צריכה להתקדם, הסכימה. דווקא כשכבר הכל נראה אבוד, היא הסכימה.
אפילו לא שילמתי לה מאות אלפי שקלים, התחלקנו מאה חמישים שקל
היא ומאה חמישים אני. קשה להאמין, אבל כך זה היה.

במשך הימים שבאו אחר כך, ההסדר בינינו עבד ללא דופי. הבעיה
הייתה, שההסדר שעשינו עם רוג'ר, פתרן הדילמות, לא ממש עבד.
אנחנו הרעפנו עליו עוד ועוד מתנות והוא - כלום. הוא לא גר עוד
בכלוב אלא בחדר של אח שלי. היתה לו כבר טלוויזיה עם מסך 30
אינץ', פלייסטיישן 2, מקרר (מלא בבירות), מזגן ומיטה זוגית.
העוזרת שלנו הגיעה מדי יום בכדי לנקות לו את החדר ולעשות לו
אמבטיה. שלוש פעמים ביום עשיתי לו אני מסאז'. כשהיה צריך
להעביר אותו מן הבית שלי אל הבית של הגברת הדתיה, היה מתעקש
לנסוע בלימוזינה. את האוכל היינו מזמינים לו ממסעדות יפניות
יקרות. בלילות, היינו משאירים שומר ליד מיטתו למקרה שיתעורר
ויירצה לשתות משהו חם. הגיע הדבר לידי כך, שהיינו עוסקים כמעט
כל היום אך ורק בו. הוריי הפסיקו לעבוד ואני ביקשתי 'מיוחדת'
מהצבא. כולנו ירדנו במשקל והפכנו חיוורים וחולניים למראה.
מדוע, אם כן, המשכנו לענות על דרישותיו מבלי לקבל שום תמורה?
(וכשני אומר אנחנו אני מתכוון אליי, אל משפחתי שנגררה לעניין
בעל כורחה וכן לאותה גברת דתיה, ששמה היה שרה, שהתברר שאצלה
בבית קורה בדיוק אותו דבר.) מדוע עברנו מסכת ייסורים זו ולא
התמרדנו אף לרגע? סיבה אחת הייתה לכך. סיבה אחת והיא לבדה
שעיוורה את עיננו ומנעה מאתנו לראות עד כמה מגוכחים נהיינו
בהופכנו לעבדיו הנרצעים של הייצור: התקווה. התקווה הקלושה
שאולי אולי מאחורי המכשול הקרוב, מאחורי הבקשה הבאה, מסתתר לו
סוף סוף הפתרון לדילמה. אולי נקנה לו רק עוד דבר אחד, חשבנו,
אולי נעבוד בשבילו עוד עבודת שירות אחת ואז ייעתר לנו ויפתור.

יום בהיר אחד, היה זה כבר חודשיים ימים מאז אותו יום בחנות,
בעודי מבריש את פרוותו ומביט בטבעות היהלום שענד על אצבעות
רגליו, נשבר משהו בקרבי. "לא עוד!" גמרתי אומר בלבי. "לא אמשיך
לשחק במשחק נתעב זה עוד רגע אחד נוסף!"
"תקשיב," אמרתי לו "אתה פה כבר חודשיים, עוד דילמה אחת לא פתרת
לי, תפתור לי אותה עכשיו או שאני זורק אותך לרחוב."
"אין בעיה, רק תגרד לי מאחורי האוזן."
"לא גירוד ולא שום דבר, תפתור עכשיו או שתמצא את עצמך עף מחוץ
לחלון הזה."
"אולי חתיכת עוגה?"
"לא!"
"מסטיק?"
"לא! שום דבר לא תקבל!"
הייצור הביט ושתק למשך דקה או שתיים. לבסוף נאנח ודיבר: "אתה
לא מבין?"
"לא מבין מה?"
"מה רצית שאעשה בשבילך?"
"שתפתור לי את הדילמות."
"וכמה דילמות היו לך בחודשיים האחרונים מאז שהגעתי?"
"לא יודע, נדמה לי שאף אחת, הייתי עסוק בך כל הזמן."
"בדיוק!"
"מה בדיוק?"
"אתה רצית שאני אפתור לך את הדילמות, ובזכותי אין לך דילמות
כבר חודשיים."
"זאת רמאות."
"אין כאן שום רמאות. לא קיים פתרון טוב יותר לדילמות מאשר אי
ההתעסקות בהן. את הפתרון הזה בדיוק נתתי לך."
"זה קשקוש, ובכלל, הרי יכלתי באותה מידה למצוא חברה ולהתעסק
בה."
"ולמה אתה חושב שלכל כך הרבה אנשים יש חברות?"
"לעזאזל, יכלתי למצוא עבודה או תחביב."
"אז תמצא, אני לא אומר לך לא. אבל אל תצפה לפתרון אחר."
לא נותר לי עוד מה להגיד. עמוק בליבי ידעתי שהצדק אתו וזה רק
הכעיס אותי יותר. בהתקף של זעם ותסכול תפסתי את הייצור ברגליו
והשלכתי אותו מן החלון. הייתה זו הפעם האחרונה שראיתי אותו.