איך זה שאצלך זו תמיד ביקורת בונה  
ואצלי היא תמיד רק הורסת?
איך זה שאני תמיד משמינה
ואצלך זו רק קצת תוספת?

איך זה שאצלך זה משמעת
ואצלי זה בלגאן אחד גדול?
איך זה שאצלך כל צעקה קולעת
ואצלי זה טרוף והגזמה בכל?

איך זה שאצלך זה תמיד כאב אמיתי
ואצלי זה "קחי כדור וזה כבר יעבור"?
איך זה שאצלך זה תמיד רציני וקריטי
ואצלי זה תמיד בר פתרון ורק קצת אפור?

איך זה שאצלך זה תמיד הכי חשוב בעולם
ואצלי זה תמיד יכול לחכות?
איך זה שאצלך זה אף פעם לא כמו כולם
ואצלי זה תמיד לנסות לפייס, לרצות?

איך זה שאצלך זה תמיד הגיוני ומחושב
ואצלי זה חסר כל הגיון?
איך זה שאצלך זה כל כך קר ומיושב
ואצלי זה ישר דמעות ועלבון?

איך זה שאצלך זה תמיד "כל הכבוד!"
ואצלי זה ברור מאליו וגם קצת מזל?
איך זה שאצלך זה תמיד יעבוד
ואצלי זה ממש בסדר, אבל...?

איך זה שאצלך זה רק רפרוף במפה
וכבר אתה יודע את הדרך?
ואיך זה שאצלי זה ספרים ודפי מידע על ספה
ועדיין אני יודעת רק בערך?

איך זה שאצלך טעויות קורות
ואצלי זה סוף העולם?
איך זה שאצלך המטרות כל כך ברורות
ואצלי זה עדיין בגדר נעלם?

איך זה שאנחנו כל כך שונים
ובכל זאת כמעט אותו הדבר?
איך זה עובד די טוב כבר שנים
לפעמים קצת נסדק, אך לא נשבר?

זו חייבת להיות אהבה!