עיתים קורה
ודבר מה נישחק בו;
משנים, משינאה
או מסתם אבק תקופות שקוע.

עיתים, הוא מיצטרד
והשקט, המחוספס פתאום
פוסע בדמיונו טלאי על טלאי
מתבונן בשיממונו
עוצם עיניו לשנותר
ואינו פוגע ברחש המהדהד.

פעמים, משהו כלה בו,
חסר,
במעין שאיבה אילמת.
פשוט אבד בו דבר מה
שלא ניתן לקרוא בו שם
ולו,
רק בדידות לנחמת יחיד.

ופעם, משהו בכה בו
קרס בעומק פיגומיו
וכיסה את פנס-הרחוב היחיד שבו
בבכי פשוט וכן.

מישהו חפן בו, דברים מקודשים.
דבר מה נקטף בו, בכי איש זקן
בכי,
באיש שאין בו אלא פנס-רחוב
לאהבה צהבהבה.

ואז, גם אלוהים
השפיל מבט מפני עיניו,
ונעל דלתו החורקת,
האחרונה.