היא פותחת עוד כפתור,ומורידה את החולצה
היא נושמת לרווחה, כאילו מעולם לא נשמה.
הוא זורק את החולצה לצד השני של המיטה
נראה לרגע אדיש, לאותה התשוקה שהייתה.


ועיניים נודדות, בורחות, חומקות מהאמת,
מה שהיה שם- כבר מזמן אינו, נגמר ומת.
היא מושכת את הקשר, הוא מושך את השקר
ולאהבה שהייתה כבר לא נשאר, ולו זכר.

ביחידת אור חשוכה
הוא ישב בשקט ובהה
הוא לא יכל לומר שהוא עוזב אותה.
ואך הוא קם, עזב ללא מילה.

ולה נשאר להוכחה, העובדה שלא בכתה.
בישיבה חושבת על מיטה ריקה, היא אמרה בנפשה שזו נגמרה.
והשמש עוד נכנסת, מבעד לתריסים,
מפיצה את תקוותה, בחדר שכבר לא אוהבים.