האיש הגדול בעיניו הלבנות
דג בי את זמנו
נוטף לעצמו את קיומו
בעומק דלותי.

יושב ובוהה בחכתו העירומה
ביפי שיממון הזמן החולף
ועוצם את עיניו הלבנות בנפשי.

האיש העצום במבטו המשסה
חושף בי נימי עצבות קלושים
ממיסם לפתיון זמני,
המשוטט,
ממתין,
וצופה בריחוק זכרונותיי
מאמונות, צדפים וזרימת חיים.

האיש הגלמוד שמצטמק,
נוקש בדפנותיי בדקדקנות רכה
הולך ומצטמק,
רוחש ומביט בנפשי
ביושבו לדוג בי את זמנו,
לצוד בו את עצמי
ולכבות בי את עיניו הנבונות
לעד.