אני שונא שיעלי עצובה. היא מסתובבת בבית סתם ונכנסת לכל
החדרים, אפילו שלי ושל תומר- בלי לבקש רשות, ויוצאת מיד. אחר
כך היא נכנסת למטבח, פותחת את המקרר וסוגרת אותו בלי להוציא
שומדבר, או שהיא אוכלת ואוכלת כמו פרה. אני מפחד לדבר איתה מיד
היא מתחילה לבכות או לצעוק ואני לא מבין למה.
אימא אומרת ש"כשליעל יש מצב רוח רע עדיף לעזוב אותה ולא להציק
לה". אבל לא תמיד אני מצליח. לפעמים אני אפילו מנסה לשמח אותה
אבל היא רק מתעצבנת יותר.
מאז שנסראללהבנזונה זרק קטיושות על קרית שמונה יעל שוב עצובה.
כל שיר קצת עצוב ברדיו גורם לה להסתובב שוב בבית וכשמספרים
שהיא נפגעים בגבול הצפון היא צועקת עלי עד שאני נותן לה להשתמש
במחשב שלי ולקרוא חדשות. היא אומרת שהיא מקווה שהפעם יחסלו את
נסראללהבנזונה ולא יוותרו לו ושאפילו לאזרחים בלבנון נמאס
ממנו.
דווקא חשבתי שהיא תשמח. תמיד ששאלו אותה מה יקרה כשהיא תשתחרר
ותעזוב את הבסיס שלה היא ענתה "מצידי שיתפוצץ." אבל דווקא כן
אכפת לה. היא אמרה לאימא שקשה לה להשאר בבית כשיש קטיושות
ושהיא דואגת ומפחדת כי כל החברים שלה מהצבא נשארו שם. חוץ מזה
נמאס לה כבר לשמוע חדשות ואת הנאומים של נסראללהבנזונה כי הכל
תמיד אותו דבר. היא הייתה מעדיפה להיות עכשיו בבסיס עם כולם
ולא לצאת הביתה מאשר להשתחרר ולא לעשות כלום בבית.
שאלתי אותה אם היא רוצה שנקנה שוקולדים לחיילים ואז  גם היא
תעשה משהו. היא אמרה שביום העצמאות היא קיבלה שוקולד ואז אפילו
לא הגיע לה אז היא לא רוצה לקנות כלום.
לא הבנתי, יום העצמאות היה לפני הרבה זמן ויעל אף פעם לא עושה
דיאטות. חוץ מזה, השוקולדים לא היו אמורים להיות בשביל שנאכל
אותם אלא כדי שנשלח לחברים שלה בצפון שיישמחו.
ואז ידעתי מה לעשות. הוצאתי את כל הכסף שהיה לי בקופת באטמן
וירדתי לחנות של דויד. דויד עזר לי לבחור דובי קטן כזה, עם
פרווה נעימה, כי דובי זה לא משמין ויעל אוהבת דובים, והוא כתב
לי מכתב בשביל יעל.
"תודה ששמרת עלינו כשהיית בצבא יעלי
עוד מעט גם אני אהיה בצבא ואני אלחם בשבילך בנסראללהבנזונה
ואז ננצח אותו.
אני אוהב אותך, דרור"
עליתי למעלה להביא לה את הדובי והמכתב וכשהיא קראה את המכתב
היא חייכה קצת וחיבקה אותי ואמרה תודה אז שמחתי.
אבל כשהיא עזבה אותי ראיתי שהיא שוב בוכה. לא הצלחתי, חבל.