את! כן, אני מתכוונת רק אלייך, הבודדה. זאת שמביטה בזוגות
המתנשקים בקנאה, זאת שמתגעגעת להרגיש ומתפשרת על נגיעה, זאת
שמנשקת את החבר לשעבר כדי לא להיות לבד במשך כמה דקות או
שעות.
אני בטוחה שגם את, כמוני, היית נותנת הרבה כדי להרגיש את
החיבוק המחייב על מותנייך, את הנשיקה הלוהטת על צווארך, את
המבט האוהב המתעמק בעינייך.
כבר מזמן שכחת עד כמה נמאס לך ממחוייבות, כבר הספקת לקלל את
עצמך מליוני פעמים על שעזבת את ההוא הנפלא שאהב אותך כל כך,
כמו שאת.
אני לא מדברת על הימים המאושרים שבהם כל הבנים הכי מתוקים שאת
מכירה מחליטים פתאום להתחיל איתך, וגם לא על ההופעה הקרובה
שאליה תמיד אפשר לגרור ידיד טוב או חברה.
אני מתכוונת בדיוק ללילות האלה שבהם את בוכה ואין כתף בשביל
להישען, השעות הארוכות שאת בוהה לבדך במסך המחשב או סתם יושבת
וחושבת ולא מצליחה להירדם.
סביר להניח שמדי פעם תוכלי למצוא את עצמך מתנשקת בלהט עם איזה
סטוץ מזדמן, מתוך מחשבה שזה בדיוק מה שאת צריכה. אולי זה נכון,
אבל בואי לא נשלה את עצמנו.
חבל לי עלייך. את יכולה עכשיו להשפיל מבטך או להגיב בזעם ולומר
שאת לא רוצה או צריכה רחמים. גם אני לא. תפסיקי גם את לרחם על
עצמך, ועליי.
הגיע הזמן להסתכל לעצמך בעיניים ולחשוב מה את כן רוצה. מה את
באמת רוצה.
לכי והשיגי את מטרתך. כי גם את, וגם אני, וכולנו, יכולות.