יום אחרי שרובי קרא את הספר, הוא נכנס למספר חנויות ספרים וקנה
את כל עותקים שהיו, 44 ליתר דיוק. הוא התחיל לדבר לעצמו,
להינעל בחדר ולהתקלח רק פעם בכמה ימים. כשהיה רעב, היה מבקש
מאימו להשאיר לו ליד הדלת לחם עם ממרח שוקולד. כבר חודש וחצי
שהוא נעול בחדר, אוכל פרוסות לחם עם שוקולד ומעשן סיגריות.
הוריו החלו לדאוג, אבל הוא אמר להם שהכול בסדר וששום דבר לא
קרה. כששאלו אותו מה הסיבה להתבצרות בחדרו, היה אומר סתם אין
לו חשק לכלום. אך, הם לא ידעו שהסיבה האמיתית היא שהוא מחפש
תשובה. תשובה לשאלה שהטרידה אותו מאז שקרא את הספר.

הוא החל לחפש באנציקלופדיה על כל נושא שהיה קשור. ארצות שונות,
בעלי חיים, גורמים פיזיים ואפילו סתם על ברווזים. הוא לא הצליח
להבין למה. אחרי כמה שבועות של קריאה שוקדת באנציקלופדיה, מידי
פעם הציץ שוב בספר המסקרן על מנת לקבל השראה, הוא החליט שעליו
לעבור למשאב גדול יותר: האינטרנט.

ימים ולילות הוא סקר את האינטרנט לכל הכיוונים, מידי פעם נוגס
בלחם עם שוקולד ומעשן. הוא היה בכל האתרים שדיברו על הספר או
שהכילו מידע שקשור. הוא דפדף בין אתרים של חולי נפש לאתרי
פנימיות, בין אתרים על ציפורים לאתרים על זונות שאוהבות לבוא
לבתי מלון. חיפש וחיפש ולא מצא.

"איפה לעזאזל אני יכול למצוא את התשובה?" הוא שאל את עצמו,
"אולי נלך לשם ברגל ונבדוק?"
"אל תלך לשם, יעצרו אותך בדרך" השיב בגפו. הוא החל להזיע.
"אני חייב! חייב למצוא את התשובה. אין ברירה. חייב לעשות את
זה." ענה בכעס לבדו.
"בסדר, תלך. אבל אם יתפסו אותך ויחקרו אותך, אסור לך להגיד
כלום, הבנת?" הוא סיכם עם עצמו.

הוא לבש את הז`קט ויצא לדרכו. בדרך הוא עבר ליד כל מיני
טיפוסים משונים, חנויות גדולות ולבסוף הגיע לפארק. הוא הלך עד
לאגם באמצע הפארק והסתכל עליו מהצד. מי האגם היו קפואים. מסביב
לא היה אף אחד בגלל השעה המאוחרת. רובי כבר לא ידע מה לעשות.
חייב למצוא תשובה. לעזאזל.

"היי, ילד. מה אתה עושה שם?" שאל אותו קול מאחור. רובי הסתובב
אליו. היה זה שוטר אפרו אמריקאי. השוטר התקרב, ורובי ראה שעל
התג השם שלו כתוב: "סלינג`ר".
"סתם מתבונן" ענה. אוי לא, הם באו לעצור אותי. הוא הזיז את
הראש לכיוון האגם והחל לפתע לצעוד פנימה.
"היי! עצור! אסור לך להיכנס לשם!" צעק אחריו השוטר. "זה מסוכן.
הקרח יכול להישבר כל שנייה!"
לא הפריע לרובי. הוא הלך עד אמצע האגם הקטן ונעמד. "אני לא זז
מפה עד שמישהו אומר לי מה התשובה."
"אין בעיה, ילד. אין בעיה. רק תגיד לי איך קוראים לך ומיד נביא
מישהו שיגיד לך מה הפתרון."

אחרי שעה קלה, היו שם אנשי חילוץ, כבאי אש, משטרה, FBI,
עיתונאים, אנשי טלוויזיה, ראש העיר וגם ההורים של רובי. הוא
בינתיים התיישב על הקרח, מדבר עם עצמו, מידי פעם צועד הנה
והנה, אבל לא זז מאזור מרכז האגם.

"רובי, מדבר קפטן המשטרה. בבקשה תבוא לפה כדי שנוכל לדבר. כדי
שנוכל למצוא את תשובה ביחד." אמר קפטן סטרדלר במגאפון.
"לא. אני לא זז לשום מקום." זעק רובי. "לא עד שאני אפענח את
התשובה או שמישהו יאמר לי אותה."
"אבל מה השאלה, רובי? מה השאלה? איך נוכל לעזור לך אם לא תגיד
לנו מה השאלה?" השיב סטרדלר. רובי לא ענה. סטרדלר החליט לנסות
את הקלף היחיד שהיה לו על מנת לפצח את הילד הזה.
"רובי, זאת אני, פיבי. רובי, בבקשה, בוא הביתה. אבא, אימא ואני
פוחדים. בוא הביתה."
"פיבי?" הוא אמר בשקט. מה היא עושה כאן? למה הביאו אותה? היא
ילדה קטנה.
"אל תדאגי, פיבי. אני רק פותר את זה ואני בא, אל תדאגי!" הוא
צעק לעברה.

ראש העיר שמע את זה ורתח מכעס. הוא סימן לאנשים שלו שיש אישור.
הוא היה חסר סבלנות כבר. הוא רצה שההצגה הזאת תיגמר והמשוגע
הזה לא יפגע בעצמו ויגיע למוסד כמה שיותר מהר.

היה שקט כמה דקות, בהם רובי נראה מאוד מרוכז. לפתע נשמעה
ירייה. כדור גומי כתום דהר מבעד העצים לכיוון רגלו, רק במטרה
לשתקו ולא לפצוע. רובי נפל לרצפת האגם הקפואה, נאנק מכאבים.

"אבל למה? למה? רק רציתי לדעת לאן הברווזים עפים כשהאגם קפוא."

לעזאזל

מאז שרובי קרא את "התפסן בשדה השיפון" החיים שלו קצת שונים.