|
השפיות שוב ברחה לי
כדרכה בין חולות
בין נגעי הזמן השזור
בנשימתו של גרוני המחרחר
וליבי המשחר לטרף
הדם רק לאדם
לליבו המהול בארס.
כנרות לבנים
על שולחן השבת
מרצדת אני בין פינותיי
שלוחות הרסן
בין בעירה לבעירה
כבין יום לבין לילה
נחה ועולה להאיר על חיי
המתעוררים לעוד יום של שגרה.
מותירה מאחורי
את שרידיי
מתקלפת מרצונותיי
חיה את דרכו
של עולם
כאחת האדם
ובסתר,
מחכה ללילה |
|
|
פעם, הילד חירבן
גליל שהיה כל-כך
רחב שהוא לא ירד
באסלה. זה לא
שהאסלה נסתמה,
הגליל פשוט לא
ירד.
מה שעשה הילד
הוא לתת לחרא
שלושה ימים
להתפרק ולהתמוסס
במים (תוך שהוא
משתין על החרא
מדי פעם ומוריד
את המים כשלוש
פעמים ביום)
ולאחר מכן החרא
ירד.
מתוך "1001
סיפורי חרא"
מאת הניזר
מטליסמן.
מתוך תת הפרק
"סיפורים שאפשר
ללמוד מהם" בפרק
"הילד הזה הוא
אני". |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.