היא פותחת את הדלת, לעוד יום סגריר ואפלולי.
הוא בכלל לא חייב להיות סגריר ואפלולי, הוא היה יכול להיות
היום הכי ורוד ויפה, אבל היא בחרה לראות אותו כך.
אפשר לומר שהיא כבר יותר שלמה עם עצמה?
אפשר, אבל בבקשה לא יותר מידי, כי זה מפחיד אותה, שהלב שלה
מצליח, זה נראה לא הגיוני, שקר, בועה של זמן מסויים שתתפוצץ.
היא כל כך לא מאמינה בעצמה לבד, קשה לה לחשוב שהיא באמת מצליחה
להתמודד.
היא שוטפת את פנייה, שוטפת את שצף הפרצופים שהציפו אותה היום,
היא נאנחת. כי היא סיכמה עם עצמה, שהיא בזרימה.
"החלומות באוויר, הראש באדמה".
והוא חייבת להיות באדמה, כי החיים נמשכים לה, המון הפתעות
מצפות לה בדרך, שינויים, חוויות, רגשות, ירידות, עליות, המון
עובדות שהיא תצטרך להתמודד איתן. כמו העובדה שהוא והיא לא ימשך
לנצח.
כי היא לא יכולה להתייחס אליו כ-למחלה שלה, שבאה והולכת.
היא פושטת את בגדייה, פושטת את העומס המעיק.
החלומות באוויר, אפילו אם אלו חלומות שכבר עברו ולא ישובו עוד,
הם מתעופפים כמו פרפר החושק לצוף ועוצרים אצלה בפנים של הפרח,
בפנים הסגור. הפרפר הטהור מנסה להזכיר לה כמה היה לה טוב.
היא מתיישבת על מיטתה, וכאן זה תפקידן של הדמעות.
הוא לא כל כך עוזר לה להמשיך הלאה, הפרפר.
היא נכנסת לדיכאון רגעי, מתכווצת במיטתה ושותקת.
כי כמובן, שפרפר חייב להתעופף מתישהו, להמשיך הלאה, חיים של
פרפר הם קצרים.
טוב לה ורע, בלעדייך.
היא נאחזת בשקט, כי חייב להיאחז במשהו,
היא נרדמת.

החלומות באוויר, הראש באדמה.