הרעש, הרעש הזה של השקט, עושה לי דממה בראש. קשה שלא לחשוש,
מהשקט של הרעש, אם יש דבר כזה בכלל.
התה, התה הזה של הקפה, עושה לי שוקו בראש. אולי כי קשה לקום
בבוקר כשעצוב, אולי משום שאין דבר כזה בכלל.
הבוקר, הבוקר הזה של הצהריים, עושה לי ערב בראש. אולי כי תמיד
אני מרגיש חושך עם כוכבים, כוכבים שמנסים להאיר את החיים,
בינתיים ללא הצלחה, לתשומת לבך ירח.
אהבה, האהבה הזו של הכאב, לא עושה לי טוב בלב. אולי כי לא
אהבתי באמת, אולי כי אני מת, לתשומת לבך אהובתי.
הברק, הברק הזה של הענן, עושה לי שיטפון בראש. אולי כי תמיד
אני קצת מבולבל, אולי שכחתי מהמילה בכלל.
הטמבל, הטמבל הזה של המטומטם, גורם לי להרגיש מפגר. כי אולי
אני חושב יותר מדי על הכל, אולי שכחתי מעצמי.
סימפוניה, הסימפוניה הזו של המנגינה, נותנת לי כדור הרגעה. כי
רק היא משחררת, אולי שכחתי שאני חלק ממנה לרגע.
זמן, הזמן הזה שבסוף נגמר, עושה לי שניות בראש. אולי כי אני
רודף אחריו והוא יושב בשקט וצוחק, אולי פשוט אפסיק לספור את
השנים.
היחס, היחס הזה של האנשים, גורם לי להרגיש מיותר. אולי כי הם
סתם ממורמרים כמוני, פשוט שכחתי שאין אנשים טובים בעולם הזה.
הפרח, הפרח הזה של החופש, נותן בי תקוות חדשות, רק חבל שאז אני
מאזין לחדשות, כנראה מנותק, משותק, למה בני האדם כל כך רעים
אחד אל השני.
השקר, השקר הזה לכאורה אמת, ואני חושב שכולם שקרנים, כי אף אחד
לא אמיתי, בסוף שיקרתי לעצמי.
גם אני לא הייתי בוחר בעצמי, או במישהו אחר בבחירות. |