קמתי משם והלכתי, זהו נמאס לי, אני חוזר לעולמי השקט ללא כל
הרעש הזה.
אני יודע שפעם זה היה מיוחד ומושך, מעין תפזורת של ריחות
משכרים וצלילים מיוחדים המשתלבים בתוכם ויוצרים את ההרמוניה
המדהימה הזו בתוכי, אך זהו, בשבילי זה נגמר, אין מה לעשות
לפעמים מגיע השלב שבו אתה מבין שצריך לחזור למציאות אפילו שהיא
לא יפה ומושכת כמו כאן.
הבנתי, כן הצלחתי להבין שבסוף הכל בסה"כ אשליה ולא יפה כמו
שהיא נראית בהתחלה.
אתם שומעים?, אני חייב ללכת, אז בבקשה תפתחו לי את הדלת, זה לא
שלא ניסיתי לצאת אך ככל שרציתי הידית פשוט לא זזה, האמת היא
שאני לא בטוח שהייתה שם אי פעם ידית קודם, הם פשוט עובדים
עליך, נותנים לך להיכנס וברגע שאתה בפנים אין איך לצאת חזרה,
פתאום הכל כל כך אפור ומגעיל, אתם יודעים הצלילים שהופכים אט
אט לרעש איום בתוך ריחות מזוויעים החונקים בתוכי.
הכיצד?, הכיצד זה יכלתי להיות כה עיוור ולא לראות את הסורגים
שבחלון, האם גם אני סתם כמו כולם, רק האור והיופי שסנוורו את
ראשי מצליחים לתעתע, כמו איזה מרקם מקוסם שיצר לו שטן אלמוני.
התחלתי לבעוט בכל, פשוט נסחפתי לי כך במהרה למערבולת של שיגעון
והתפרצות אלימה כלפי כל דבר שנקרה לידי .
אך כלום, כמו הזכוכית הזו בלתי שבירה, האנשים בלתי פגיעים, ורק
חיוך נסוך על פניהם, חיוך של סלחנות מהולה בבוז, שהכיצד זה
יכלתי באמת לפגוע בחלום כה יפה זה .
אך מדוע הם אינם משחררים אותי וזהו, כיצד זה שהם לא מבינים
שהחלום הפך אצלי לסיוט איום.
ופתאום, כמו במטה של קסם נעלם הכל, אפילו הבדים שנחו על גופי
שניה קודם לכן פשוט נגוזו להם, התחלתי לרוץ בלא כל סיבה, אך זה
פשוט לא ניתן, היה חשוך מידי ובכל צעד נפלתי נמוך יותר, כל
גופי כבר כעס ויכלתי כבר להרגיש בכל איבר שבגופי כיצד הוא צורח
לעומתי שאפסיק כבר את הסבל האיום הזה, אך כאילו דבר אחר שלט
במוחי שגרם שאמשיך לנסות כמו כל תקוותי לצאת הייתה תלויה בריצה
הרסנית זו.
התחלתי כבר להתרגל וזיכרונות של שיחות אל תוך הלילה החלו
חוזרים לתודעתי, התחלתי להיזכר במקום בו אני נמצא כמו הייתי בו
כבר קודם, אך פשוט לא יכלתי להיזכר מהו זה, חסר כל סיכוי, רק
הזיכרונות יעזרו לי להיזכר אולי באיזשהו פרט שיוכל להצילני.
החלטתי לקפוץ, לקפוץ במקום, במקום בו לא ניתן לי ליפול ובתוך
כך במקום להסתכל לצדדי מבטי פנה כלפי מעלה לעבר קפיצתי שהפכה
לה תוך כדי לגבוהה יותר ויותר .
נגלה לעיני מבעד לערפיח אור זעיר אך חד במיוחד, שגורם לעיניך
להיעצם מאליהם אשר בזכות אותו זיכרון הנוקב שבתוכי הצלחתי
להחזיקן פקוחות, שאם לא כן הייתה אובדת לי תקוותי היחידה, האור
הזה שקרב לו אט אט.
קפיצתי כבר נגוזה והפכה לתעופה עדינה כלפי מעלה כאילו איזשהו
כוח מסתורי אופף את גופי והעלהו כנוצה קלילה כלפי האור, האור
שגודלו הלך וגדל ככל שקרבתי.
וכהרף עין נעלמו כל מחשבותיי האור החל מושך אותי בכוח רב, בבת
אחת הכה בי הזיכרון הצורב, כיצד זה יכלתי להיות כה טיפש וללכת
שוב בעקבות האור המתעתע הזה, האם באמת גורלי הוא זה, לחזור שוב
ושוב לחלום היפה הזה, ולהיקלע שוב ושוב לסיוט החוזר.
רק ללכת רצתה נפשי, ללכת בתוך האפלולית הנכונה הזו, כמו השדים
הלבנים המוצאים דרכם על-פי האור הזורח מגופם בלא שיפלו בכל
צעד.
רק ללכת רוצה נפשי .
למצוא את אותו שביל טהור שנועד רק לי בתוך האפלה המצויה שם
למטה ללא הרוחות המתעתעות הללו המשיבות אותה מעלה מעלה אל אותו
אור חלומי,
המביא לקלוני.