[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דני צוקר
/
זמן אחד ליד

מתוך הקובץ: "הממד הרביעי"
כאשר מתים
עוברים לזמן אחר,

         
פרק 1

'?' נראה תמים? הוא הגיבור האמיתי של הסיפור, ואולי גיבורם של
הרבה סיפורים.

"...איזה בזבוז!" סיים סופן ויצא לחפור את הקבר הטרי. הרהרתי
בדבריו, זה מספר שנים שסופן ואני אחראים למנהגי קבורה חדשים
ישנים; אנשים מבקשים להיקבר עם חפציהם האהובים, כפי שנהוג היה
בעולם העתיק. אם לא היה הדבר בניגוד לחוק, היו מבקשים ואף
זוכים, להיקבר עם מזכיריהם ופילגשיהם. מסופק אני אם רבים היו
מבקשים להיקבר עם בני זוגם הרשמיים.
כעסו של סופן התייחס לצוואה יוצאת דופן של אשת עסקים יפהפייה
ומוכשרת, שהתאבדה - כפי שהסבירה בצוואתה - כדי שתישאר צעירה
לעד במוחם של עובדיה. כולם היו מאוהבים בה: מחלק התה, מזכירתה,
עוזריה הבכירים והזוטרים, ויש אומרים שגם אשתה המנוחה, שהתאבדה
גם היא, כדי להישאר צעירה בזיכרונותיה.
היא ציוותה: "את הלפ-טופ האהוב שלי, יש לצקת בזהירות בתוך
מצבתי, ביחד עם מדפסת המצוידת בנייר שיספיק לשנים רבות. יש
לבדוק את הפלט יום, יום ולפעול בהתאם."
שנינו ידענו שאין כל הוכחה, ולו הקטנה ביותר, לקיום איזושהי
צורה של חיים אחרי המוות. להפך, ככל שהעמקנו חקר השתכנענו
שאישיותו של אדם אינה אלא מידע הרשום בתאים מיוחדים במוחו,
מעין מערכת הפעלה. כשם שהמידע מפסיק להתקיים ואינו ניתן
לשחזור, כאשר הורסים את החומרה בה הוא מאוחסן במחשב, כך מפסיקה
אישיותו של אדם להתקיים, כאשר נהרסים התאים שאחסנו אותה. לא
גילינו כל רמז לדרך שבה יעבור מידע זה מאדם לאדם, בזמן
אקטואלי, או בזמן אחר. אבל לא ניתן היה להוכיח זאת ולכן תמיד
יהיה מקום לספק.
למרות כל האמור מחויבים היינו - ואני עמדתי על כך - למלא את
צוואותיהן של הנפטרים ככתבן וכלשונן. אולם במשך השנים נוצרה
בינינו שפה, שהייתה מובנת רק לשנינו, וכך יכולנו, בפנים
רציניים להחריד, להעביר אחד לשני רמזים אירוניים להפגת המתח.
שמעתי את רעש החפרפרת לא רחוק ממשרדנו. לפי סוג הרעש ידעתי
שסופן עוסק כבר ביישור הדפנות, ותוך זמן קצר יכנס, ואומנם כך
היה. הטקס נקבע לאותו ערב. עד אז שכבה אותה יפהפייה במשרדנו,
בחלון הראווה המקורר.
עמדנו והבטנו בה. נראתה מאוד לא ממשית; בובת חרסינה, עבודת
אומנות נדירה. גוון עורה היה שנהב כהה, אולי שרידים לגנים
מונגוליים כל שהם, שערה בלונדיני ארוך וחלק, מונח היה על כתפיה
החשופות והעגולות להפליא. עיניה שפעורות היו, לפי דרישתה, זהרו
באור כחול כהה. עצמות הבריח כמעט ולא בלטו, ניתן היה לראותן
מתחת למעטה העור השקוף כמעט. היא חייכה את חיוכה המקסים,
שכולנו נפלנו לו קורבן. הורדתי את עיני לעבר חזה שזקוף היה
למרות ששכבה על גבה, כאילו תמך בו משהו. אנו היינו אלה שהזריקו
סיליקון לשדי גוויות נפולים, ולכן ידענו שזקיפות מוזרה זו
טבעית היא. באופן כלשהו ובניגוד לחוקי הטבע, נשארו שרירי חזה
מתוחים, כאילו הם עדיין בחיים. התופעה סקרנה אותנו, אבל לא
יותר מידי. המשכתי לסקור את גופה; בטנה השטוחה ועורה המתוח,
בטן של אישה שלא הרתה מעולם, מותניה הצרות ומפשעתה. משולש שער
ערוותה נראה בברור דרך שמלתה השקופה. קצוות חרגו ממנו
במילימטרים אחדים. נראה היה שהתרשלנו בעבודתנו.
"מה זה?" שאלתי את סופן בכעס, "איזו מין עבודה זו?"
"בחיי," התנצל, "נדמה לי שזה צמח מאתמול. אני זוכר בפרוש
שהסתכלתי לאחר גמר התספורת והסלסול הפרמננטי, העבודה הייתה
מושלמת."
"שטויות," פטרתי אותו.
שלשלנו את הווילון בחלון הראווה, נעלנו את דלת הכניסה והפשטנו
אותה. היא הביטה בעיניה הבוהקות. קשה היה להתייחס אליה כגוויה,
אף ששכבה ללא כל תנועה, נראה היה שזו מין התמסרות שמעבר לחומר.
התביישנו שנינו להציג לראווה את אברינו המגורים. עבדנו בשקט
ובמקצועיות, מנסים לכבוש את רגשותינו.
"עתה הכול שפיר," אמרתי לסופן... בזווית העין נראה היה שקרצה
קלות. הפניתי את ראשי בבהלה; היא שכבה, כמצופה, ללא נוע. אולם
בכל פעם שהפניתי את ראשי ממנה, משוכנע הייתי שברגע האחרון,
לפני שיצאה מזווית ראייתי, מצמצה בעיניה. חזרתי על התרגיל מספר
פעמים, והתופעה חזרה על עצמה. חשתי חוסר שקט מוזר.
סיימנו את הסידורים האחרונים, פתחנו את הווילון והמתנו לבוא
הקרואים. היא שכבה מחייכת את חיוכה הנצחי... וקורצת בעיניה לכל
המפנה מבטו ממנה.
"סופן!" צעקתי בבהלה, "גם אתה רואה את זה?" הוא לא השיב, אבל
מבטו הסגיר את רגשותיו.
לא היה לנו זמן לבדוק דבר. ראש העיר הגיע ראשון. הוא הביט בא
בהערצה גלויה, זמן ארוך כל כך, עד שאשתו נאלצה לצבוט את ידו,
כדי שיפנה מבטו ממנה. הוא הפנה את ראשו ומיד, בבהלה, הביט
במנוחה שנית. אנחנו הבנו.
לאט, לאט התמלא האולם. עקבנו בעינינו אחר התנהגותם של הבאים,
ואז התבהרה התמונה; רק הגברים רואים את הקריצה, ותמיד ברגע
שהפנו מבטם ממנה. הנשים לא ראו דבר.
סיימתי את הטקס בקושי רב. כולם נראו כמוכי תזזית; הפנו את ראשם
ימינה ושמאלה ללא הפסק, בודקים את התופעה, או אולי נהנים
מתשומת הלב המדומה של מלכתם. לא ראינו צורך למנוע את קבורתה.
יצאנו למקום הקבר, מסיעים את הארון השקוף, בו נחה מנוחת נצח
היפהפייה הנמה, לבושה בבגדים שקופים, צמודים לגופה החטוב
להפליא והמגרה, ולמרבה המבוכה, קורצת לכל הגברים המפנים את
ראשם ממנה.
הורדנו אותה לבור החפור. מוכן הייתי להישבע, שחיוכה התרחב
במעט. שתקנו, איש לא בכה, כולם, עמדו מסביב בוהים, מהופנטים.
"גמרנו," זרק סופן לעברי, לאחר שהתפזר הקהל. אני ידעתי, וגם
הוא ידע, שלא כך הדבר; הייתה לי תחושה של החמצה, כאילו אמור
הייתי לעשות דבר מה, ושכחתי.

ישבתי במשרד משתעשע במשחק המנהלים המסורתי, העשוי כדורי פלדה
הקשורים בחוט למסגרת עץ. הנפתי את הכדור החיצוני ושמטתי אותו,
ממתין אינסטינקטיבית לקליק, כאשר יפגע בכדור שלידו, ממתין...
ואין קליק. הורדתי את עיני ולא האמנתי; הכדור שעזבתי נע לעבר
שכנו במהירות איטית מאוד, כאילו צופה אני בסרט בהילוך איטי.
הכדור המונף פגע לבסוף בשכנו והשמיע קליק ממושך ומוזר. לאט,
לאט הונף הכדור האחרון בשורה... ה ת ר ו מ ם... ו ח ז ר...
ופגע... המשחק פעל כרגיל, אבל בקצב איטי, איטי מאוד, איטי שלא
כדרך הטבע. דלת המשרד נפתחה... לאט... לאט, משמיעה צליל חריקה
נמוך, כמו אורגן כנסיה... סופן נכנס מרחף לאט... כאילו שרוי
הוא במים. הנפתי את ראשי כדי להתעורר, ומיד שמעתי את הקליק
הטבעי של משחק המנהלים, שהמשיך להתנדנד.
סופן חייך אלי ואמר: "ישנים בעבודה, אה? בוא עזור לי עם
הלפ-טופ המזורגג הזה. המצבה ניצבה כבר במקומה, ובמרכזה פעור
חלון שנעשה לפי הזמנתנו. בדקנו את המכשיר לפני התקנתו... הכול
פעל כשורה. הכנסנו אותו למקומו והדקנו את ברגיי החיזוק, כדי
למנוע את גנבתו, את המדפסת הצבנו על לוח השיש השוכב, מילאנו
אותה בניר רציף כדי להגדיל את זמן, ההדפסה כפי שדרשה הצוואה.
חיברנו את המדפסת למחשב ולשקע החשמל שהוכן במצבה לפי הזמנתנו,
עשינו הדפסת ניסיון, כיסינו את המדפסת בכיפה שקופה שנעשתה לפי
הזמנתנו וחזרנו למשרד.
אותו לילה באה לבקרני, קרצה לי בעיניה ופשטה את שמלתה השקופה.
מגעה היה קר, לא התפלאתי; הרי יותר משישים שעות מאז נפטרה.
התעוררתי, מכוסה זעה קרה ומגורה מאוד. לא נרדמתי יותר. הלילה
חלף בעצלתיים.
ישבתי ממתין לסופן ובינתיים מזגתי לי כוס קפה מהמתקן האוטומטי.
הקפה יצא מזרבובית המכשיר כאילו קפא על מקומו; לאט... לאט
התארך הסילון החום, עד שלבסוף נגע בתחתית הכוס, התרחב ונזל ב א
י ט י ו ת לעבר הדפנות. הקפה נראה צמיגי, אם כי כל אותו זמן
המשיך לעלות אדים.
ניערתי את ראשי - הפעם הקודמת זה עזר - הקפה המשיך למלא את
הכוס לאיטו, כאשר הסילון הצמיג מתקפל על עצמו ונראה כחבל עבה
ומוזר, עד שנמוג לאיטו בכוס והתמזג עם הנוזל הממלא אותה. סופן
נכנס... ונכנס התקדם לשולחן ולא הגיע אליו, התקרב והתקרב, כמו
בפרדוקס של זנון, נעזר בתנועות שחיה. הוא התעלם ממני. לאחר זמן
רב הפנה מבטו אלי ואמר דבר מה כנראה, אני שמעתי רק צלילים
ארוכים, ממושכים וחסרי משמעות. קברתי את עצמי בכורסה בה ישבתי
אובד עצות; ידעתי שסופן לא חש עדין דבר.
"אתה בכושר," אמר סופן, "מעולם לא ראיתי אדם עושה תנועות כה
מהירות בעיניים ובידיים, זה קשור לטכניקה שאתה מתרגל?"
לא הבנתי דבר מהנאמר, אבל העדפתי להראות מתוחכם: "הו כן, זה
מעניין מאוד," השבתי לו באופן כללי והשתתקתי.
"זה שום דבר," אמר, "לי יש סיפור; הוא מדפיס!" צעק באוזני.
"מי?" שאלתי אף שידעתי את התשובה.
"הלפ-טופ מעולם האמת."
"מה הוא מדפיס?"
"בינתיים בלה, בלה. אבל הוא מדפיס!"
"שמע," ניסיתי להיות רציונאלי, "זה כנראה איזה רעש מקרי שניקלט
דרך כניסת האינטרנט ששכחנו לנתק."
יצאנו, המדפסת פלטה נייר בקצב עבודה רגיל, עתה פלט שרבוטים
שהזכירו ציוריו של ילד המחזיק עיפרון באגרוף קפוץ.
"קשקוש מקושקש," אמרתי בזלזול מדומה. אבל ידעתי שהתופעה אינה
ניתנת להסבר באמצעות הידע המדעי שלי. המדפסת חדלה לפתע. שנינו
גילינו שהתחלנו נושמים לרווחה, לאחר ששכחנו לעשות כך זמן מה.
"בוא," אמרתי לסופן, "ההצגה נגמרה."
לפני שהספקנו להפנות ראשינו, החלה המדפסת לזמזם; הנייר הראשון
הכיל תרשים תלת ממדי של חדר. בפינה הימנית הראה חץ קטן לכיוון
הרצפה. הכרתי את החדר; היה זה חדר השינה של המנוחה. הנייר השני
היה ריק, ואז נדם המכשיר. המתנו מעט וחזרנו לעיסוקינו, נזהרים
לא להזכיר את הלפ-טופ המקולל.
"חייבים לגשת לשם," אמר סופן, מקפל את הציור בקפדנות יתרה.
"אתה צודק," השבתי, "הסקרנות לא תיתן לי מנוח, בין כה וכה."
שלפתי את המפתחות שהפקידה בידינו - אז לא הבנו לשם מה -
וניגשנו לקצה הרחוב, לווילה המדהימה שעמדה שוממה מאז נפטרה. לא
החלפנו מילה כל הדרך. המתח הלך וגבר ככל שהתקרבנו, כאילו מצפים
אנו לאירוע יוצא דופן. שמש הצהרים להטה, לא הייתה נפש חיה
ברחוב, מכונית לא חלפה, צפור לא צייצה, רק קולות הנקישה של
נעלינו הדהדו בעוצמה, כאילו דרך רמקול סמוי.
"זהו," אמרתי בהקלה, שולף את צרור המפתחות מכיסי. ידי רעדו
משום מה, לא הצלחתי לנעוץ את המפתח בחור המנעול. סופן לקח את
הצרור מיידי ופתח את הדלת...
הריח העדין של הבושם שלה קיבל את פנינו, כאילו זה עתה עזבה את
החדר. הסתכלנו מסביב, בולשים אחרי צללים וצלילים מדומים.
התקדמנו לאט, לאט, סופן בראש ואני מזדנב אחריו. הרגשתי מבטים
ננעצים בעורפי, הפניתי את ראשי בבהלה, לא ראיתי דבר יוצא
דופן.
"שוב בזווית העין," אמרתי. הוא הבין אותי. התעלמנו מכל זאת,
המשכנו בצעדת חרש, צעד אחר צעד, לחדר השינה.
"אתה שם לב," לחש סופן, "אין אף טיפת אבק, לא נראה כלל כבית
נטוש."
"אז מה?!" אמרתי בכעס, "אולי שכרה מישהו לנקות, אולי פלש מישהו
לבית, אולי התקינה פילטרים לטיהור אוויר." סיימתי בקול צעקה.
לפתע הייתה לי הארה; התחלתי לחפש את מקור ריח הבושם שניצב
באוויר. חשבתי; אולי אמצא את הרוח לפי כיוון הריח. גיששתי את
דרכי בעיניים עצומות כדי לא ללכת שבי אחר מקסמי השווא, שנעלמים
כאשר אתה מסתכל בהם. הריח הוביל למראשות מיטתה הענקית. כמעט
ויכולתי להרגיש את נוכחותה. תקע חשמלי נעוץ היה בשקע, נראה היה
שהריח נובע ממנו.
"סופן!" צעקתי, "היא בתוך התקע."
"הרגע," השיב לי בדאגה אמיתית, "כנראה שהמתח נתן בך את
אותותיו."
לא נותרה לי ברירה; שלפתי את התקע, דבר לא קרה, התקע היה חמים
למגע, כמעט בטמפרטורת הגוף. הריח הלך ונחלש, הלך ונעלם...
"היא בורחת." אמרתי ברעד. משהו נראה לי מוכר, את התקע המוזר
הזה ראיתי בעבר... מה זה היה? מתי זה היה? בטוח הייתי שלפני
זמן רב, ואז נזכרתי: "מאדה נגד יתושים," אמרתי בקול.
"כן, כן," הרגיע אותי סופן, כאילו הייתי ילד מפגר.
הלכנו למקום עליו מראה החץ בציור הפקס. המרצפת הייתה מסומנת.
שלפנו אותה באמצעות גומיית הואקום של השירותים... בתחתית בור
מרובע ומטויח שכבה מעטפת מכתב רגילה.
"דואר מעולם האמת," לחש סופן בחצי רצינות. המעטפה הייתה
מבושמת. פתחתי אותה ביד בוטחת; "אם הגעתם לכאן. הרי שעשיתם זאת
לפי מסר מעולם האמת," קראתי מתוך המכתב. כל שאר הדברים עסקו
באמונות מקובלות ולא עוררו את סקרנותי. היא סיימה את מכתבה
ב"המתינו להודעות נוספות," וחתמה בחתימתה המסולסלת,
האופיינית.
הטלפון העיר אותי משינה עמוקה. שכבתי בחשכה ממתין לגמר צלצול
ההשכמה, לבסוף נכנעתי והרמתי את השפופרת: "השעה ארבע ושלושים.
השעה.." סגרתי. עשר דקות לאחר מכן, הייתי ברחוב. צינה של בוקר
הרעידה בי מיתרים חבויים. הציפורים עדין נמו את שנתם, מספר
משכימי קום ברכוני במנוד ראש. "אחוות משכימים," חייכתי לעצמי,
או אולי "אחוות מטורפים."
ניגשתי לקבר בשקט, כאילו חושש אני להעיר את המתים, שלפתי מברג
מכיסי, ורכנתי מעל המצבה... חמש דקות של עבודה מאומצת...
ושלפתי את הלפ טופ ממקומו. נשאתי אותו למשרד. ניתקתי את זה
שבמשרדינו ונשאתי אותו אל הקבר... לאחר עשר דקות נוספות לא
ניתן היה להבחין בנעשה. בחמש הייתי שנית במיטתי, מחייך בחשכה.
כאשר התעוררתי סנוורה אותי שמש מבהיקה. הצצתי בשעון: עשר!
הטלפון צלצל... "הלו," אמרתי בקול מנומנם. סופן צעק מעברו השני
של הקו דברים לא מובנים.
"אני כבר בא," סיימתי את השיחה.
"היא השתלטה על לאפ-טופ שלנו!" צעק סופן כאשר הגעתי. הוא החזיק
בידיו חבילת ניירות מקושקשים, ולא הפסיק לנפנף בהם מול עיני.
"מה ההתרגשות?" שאלתי בתמימות מעושה, "המתים יכולים לעשות
הכול."
עצביו של סופן לא עמדו בלחץ, חששתי לבריאותו, אדישותי
האגואיסטית והבלתי מובנת לו, הייתה הקש ששבר את גב הגמל; הוא
פרץ בבכי מר. לא ציפיתי לתגובה כזו ולרגע חששתי שהעלבתי אותו
בהתנהגותי. המתנתי שיירגע. שנים רבות הכרתי את סופן, פעמים
רבות ראיתיו צוחק, מעולם לא ראיתיו בוכה.
לאחר זמן קצר נרגע מעט, הביט בי במבוכה ואמר: "זה לא אתה. לא
יתכן שהדבר אינו מזעזע אותך. משהו זז אצלך."
"סופן," אמרתי, "הקשב היטב; ידעתי שזה אמור לקרות, בעצם אני
שותף לדבר עברה."
הוא לא האמין לי, יכולתי לראות את זאת בעיניו.
"בוא נעשה ניסיון קטן," אמרתי, "אני רואה שמאז שבאתי המדפסת
השתתקה," הצצתי בשעוני, "אני מעריך שבאחת עשרה בדיוק נקבל מסר
חדש מעולם האמת." המדפסת החלה מזמזמת באותו הרגע. תוכנו של מסר
זה לא שונה היה מקודמיו באיכותו; מסתבר שמה שהיה לה להגיד
בחייה לא השתפר במותה.
"בוא החוצה, נראה מה קרה שם," אמרתי.
כצפוי לא היו שם מסרים כלל וכלל. חזרנו למשרד עמדתי ליד המכשיר
המרדני וכיוונתי את שעונו הפנימי ל- 12, מייד החל פולט דברי
הבל.
"זה הכול," הסברתי לסופן, "הממזרה הכינה הכול בזיכרון המכשיר,
וכל שעה שלמה הוא אמור לפלוט הודעה מתוכנתת מראש."
"החלפת את המכשירים, אה?"
"אני מודה באשמה."
"אבל מה המניע?" שאל בהגיון.
"לך ותבין מטורפת," אמרתי בזלזול.
שקט השתרר, שנינו שקענו במחשבות...
"ומה עם שאר התופעות?" שאלנו שנינו כאיש אחד.
שוב ירד השקט על משרדנו. ניתן היה לשמוע את זמזום מכונת הקפה.
זבוב בודד עף בסיבובים מרגיזים סביבנו...
"לעבודה," אמרתי לאחר שתיקה ארוכה. ניגשתי אל כן הציור, שעומד
דרך קבע במשרדנו, וכתבתי:

הלאפ-טופ- תכנות מראש.
ריח הבושם - מאדה חשמלי.
צמיחת השער - ?
החזה הזקוף - ?
הקריצות  - ?
שינוי הזמן - ?

סופן נעץ מבטים משתאים בי ובכן הציור, ולבסוף אמר: "אם מצפה
אתה שהישועה לסימני השאלה תבוא ממני, דע לך שאין לכך סיכוי.
אולי לעניין השער יכולה להיות תשובה טבעית; לא אחת ראינו
תופעות כאלה, הרי אנחנו יודעים ששערם של נפטרים ממשיך לצמוח
זמן מה לאחר המוות. מה שלא ברור למה לא הפריע הדבר עד עתה?
אולי היא הייתה מסודרת כל כך שכל חריגה הפריעה לנו."
"אני לא מתפעל מהחזה הזקוף." אמרתי, "אנחנו יודעים שניתן להשיג
זאת באמצעות סיליקון. מה שמפריע לנו זו העובדה שאנחנו לא
הזרקנו לה, אבל אין כל מניעה שמישהו אחר עשה זאת. אולי שילמה
למישהו."
לקריצות ושינויי הזמן לא היה הסבר רציונאלי, כך לפחות נדמה היה
לנו. ניסינו כמה אפשרויות שנפסלו על הסף.
"אני חייב להוציא מזומנים מהכספומט." אמר סופן בפיזור דעת,
"אני כבר חוזר."
אחרי דקה חזר, מחזיק את כרטיס האשראי שלו בידו, מטלטל אותו
בתנועה מחזורית ומביט בו בהתפעלות. "אני יודע," מלמל, "אני
יודע; הולוגרמה."
"איך?" שאלתי מבין את כוונתו.
"עדשות מגע, היא פשוט הרכיבה עדשות מגע שמזווית העין נראות בהן
תמונת עיניים עצומות. את כל השאר הוסיף דמיוננו הגברי."
"הזמן," אמרתי בצער, "זה לא מסתדר."
"מה לא מסתדר?" שאל סופן בתמימות, "על איזה זמן אתה מדבר?"
נזכרתי שלא סיפרתי לו עד עתה דבר, ובעצם לא סיפרתי לאיש. קשה
היה לי לשכנע אף את עצמי שהתופעות האלה קרו באמת. ניסתי לצייר
לעצמי את תמונת הכדורים במשחק המנהלים, הנעים לאט, לאט, שלא
כדרך הטבע... שלא כדרך הטבע? איך יכולתי לאמוד את הזמן, אולי
טעיתי באומדן, הרי לא החזקתי בידי שעון-עצר. יש לשער שאם היה
לי כזה היה נראה לי שהוא הולך לאט מדי. הערכת הזמן לא הייתה
מדעית היא הייתה סובייקטיבית לחלוטין.
"בוא נעזוב את סעיף הזמן," אמרתי, "זו הייתה סתם תחושה
סובייקטיבית."
הרגשנו תשושים, אף כי לא ביצענו כל עבודה פיסית. הוספתי את
הפרטים בכן הציור:
הלאפ-טופ - תכנות מראש.
ריח הבושם - מאדה חשמלי.
צמיחת השער - תופעה טבעית?
החזה הזקוף - סיליקון?
הקריצות  - עדשות מגע?
שינוי הזמן - ?

הלכנו דוממים, סימני השאלה לא נתנו לי מנוח. ידעתי שההרפתקה זה
עתה החלה.

פרק 2

סגרנו את משרדנו ואת בית הקברות הצמוד אליו, למשך שבוע לצורך
שיפוצים. הודענו על כך מראש לכל אלה שעלולים להיפגע. הקמנו
חומה שאמורה הייתה למנוע מסקרנים להציץ. לא בטוחים היינו
בחוקיות המעשה. בשעה ארבע הסתלקו הפועלים. הם הסירו לפי
הוראתנו את המצבה מקברה וחפרו עד שמכשיריהם גרדו את העפר ממכסה
הארון. החונט שלנו עשה עבודתו נאמנה; היא נשמרה במצב מעולה.
הריח ששלט באוויר היה של פורמלין, לא של ריקבון.
בבוקר מחקנו מכן הציור שלושה סימני שאלה:

הלפ-טופ - תכנות מראש.
ריח הבושם - מאדה חשמלי.
צמיחת השער - תופעה טבעית.
החזה הזקוף - סיליקון.
הקריצות - עדשות מגע.
שינוי הזמן - ?

חזרנו לעסקים כרגיל. על כן הציור הצבנו ציורי מצבות חדישות,
בהם שילבנו תמונות הולוגרפיות של הנפטרים. יצרנו, בעזרת הצלם
הקבוע שלנו, רצף תמונות הלקוח מסרטי וידאו שונים. התמונות
התגלו זו אחרי זו, כאשר חלפת על פני המצבה ויצרו תחושת אנימציה
טובה למדי. בחרנו, ביחד עם קרובי המשפחה, אירועים חשובים או
מעשים אופייניים של הנפטרים. כך שיכולת לצפות בטקס הנשואים של
רבים, בלידה של אחדים ואף במופע סטריפטיז שבצעה חשפנית
מפורסמת. למצבות אלה הייתה הצלחה כל כך גדולה עד שחשבנו להפוך
אותן לענף בפני עצמו. שקלנו אף יצוא של הידע לחו"ל, וכמובן
דאגנו לרשום על כך פטנט.
סופן, בעקביות בלתי אופיינית, המשיך לתייק את פלט השעות
השלמות. התיק אוחסן באות ר' והוכתר בשם: 'רוח'.

ישבתי במשרד וסיכמתי את הכנסות החודש. סופן נכנס בדלת המשרד.
לפתע הייתה לי תחושת דז'ה-וו: בסרט הזה הייתי כבר; כן, הזמן
הואט, או מוטב לומר עצר. היא הופיעה מתוך האוויר, במעין
התגבשות, עד שקבלה את צורתה הסופית, חייכה אלי בטוב לב ואמרה
בקולה העמוק: "בדוק את המסרים."
לאחר רגע התנדפה לחלל החדר. הספקתי לראות את סופן מתחיל להניע
את רגליו וידיו וממשיך להיכנס. קמתי ללא אומר ונטלתי את התיק
"רוח". הרגשתי שלא בנוח והשתדלתי שסופן לא יבחין איזה תיק היה
זה. הנחתי את התיק על מכתבתי ויצאתי החוצה לשאוף אוויר.
הסתובבתי בין המצבות ללא מטרה, מהרהר באוויר הצלול שיש בבית
קברות, אולם מתקשה להתעלם מהאווירה שאינה כה שלווה וחסרת
אלימות... למה אלימות? האם חושד אני שהיא נרצחה? אולי הייתה זו
דרכה להעביר את המסר? אולי המסרים גנוזים בניירות שאוסף סופן
בתיק "רוח"?
מיהרתי לחזור. כאשר חלפתי על פני המצבות המקושטות בתמונות
ההולוגרפיות ראיתי תופעה שלא נתתי דעתי עליה לפני כן; התמונות
נחשפו בסדר הפוך להגיון, בדומה לסרט המוקרן בהלוך אחורי,
כצפוי, אבל בנוסף לכך רציפות התנועה נשברה, כאילו מוקרנת
התמונה באור מהבהב. ציינתי לעצמי שעלי לשוחח עם סופן על כך,
כדי שנוכל להתגבר על התופעה הבלתי רצויה בדגם החדש של המצבות
שתכננו. כאשר הגעתי למשרד מצאתי אותו נעול. מששתי את כיסי
ומצאתי את המפתח.
ישבתי ובהיתי בשרבוטים שהיו דומים זה לזה ברוב פרטיהם. בתום
שעה לא ידעתי עדיין מה אני מחפש. פה ושם גיליתי כתמים כהים
יותר, כאילו חזר העיפרון המשרבט מספר רב יותר של פעמים על אותם
הקווים, או אולי הופעל לחץ גדול על העיפרון. הניסיון לתהות אחר
הצורות הביאני למבוי סתום.
"אין כל הגיון בדברים," לחשתי לעצמי, "לא יתכן שהתשובה כל כך
מסובכת, היא לא הייתה מספיק חכמה לשם כך."
במחשבה זו החלו עיני להיעצם, מחשבותיי החלו להתערפל, מחשבות
הגיוניות כביכול צפו, עלו וגזו, הפכו חסרות שחר, חזרו, התנדפו
והתגלמו, הפכו נקודות צבעוניות ונמרחו על הנייר. איזה נייר?...
"אני נרדם," חשבתי בשרידים האחרונים של מחשבתי הצלולה, "למה
אני נלחם בכך? האם זו שינה, אולי יותר מכך, אולי היא באה לקחת
אותי?"
ראיתי '?' תמיד נותר סימן שאלה אחד, לכל הרוחות, אחד שלא נותן
מנוח.
הכול התבהר בבת אחת, לא ישנתי, ידעתי בדיוק מה עלי לעשות.



פרק 3

"הרגע! אתה שואף להוריד את המחוג לכוון האפס...יפה! אתה ממש
מצליח בכך." קולו של המנחה הלך והתרחק, הלך ונחלש, עד שנעלם
סופית. חייכתי לסופן, הוא לא חייך עיניו נצצו מדמעות. התרכזתי
בצג הדופק הספרתי, הוא הראה 22. לפתע נראה הדבר קל, ידעתי מה
עלי לעשות, הצג הראה 0.
לא הייתי שם, ריחפתי מעל. אור נראה בקצה המנהרה, ריחפתי לעברו.
שירת מקהלה חרישית בקעה מהפתח המואר, היא הלכה והתעצמה ככל
שהגבהתי עוף. לפני היציאה סבתי על צירי; שכבתי בקצה האפל.
המנחה היכה על חזי באגרופו, מבוהל. לא יכולתי לאכזבו. באי רצון
ותוך כדי תחושת החמצה, חזרתי; הצג הראה 22 וטיפס כלפי מעלה,
האצתי את ליבי בהדרגה. שמעתי את נשימת הרווחה של המנחה. הוא
הניע שפתיו, לא שמעתי מה אמר, או אולי לא הבנתי.
"אתה כאן?"
"כן לצערי."
"מה?!"

מצצתי בקש את המשקה מהבקבוק שלפני. ניסיתי לשחזר עבורם את
ההרגשה, לא הצלחתי בכך."נראה את הווידיאו." אמרתי לבסוף.
המנחה הפעיל את המכשיר. שכבתי על המיטה הקשה, הצג הראה 22 ואז
0. לא היה כל זכר למנהרה ולשירת המקהלה.
"חזור," בקשתי, שוב ושוב, פעמים רבות. הוא עשה זאת ללא אומר או
תלונה, ממתין למוצא פי. עתה ראיתי צללית שקופה, כמעט בלתי
נראית, כאילו תקלת הקלטה קלה, שהחלה מרחפת מעלי כאשר הצג הראה
0, בדיוק אז, לא שנייה לפני כן. "עצור!"
זה לא נראה. הבנתי; לא ראיתי אותה אלא את תנועתה. ניסיתי
להסביר להם מה אני רואה. המנחה לא ראה דבר, לא בטוח הייתי באשר
לסופן.
"זה ביקורך האחרון כאן," אמר לאחר שתיקה ארוכה, "איננו יכולים
להסתכן ולאבד אותך, יאשימו אותנו בהריגה."
"אני מבטיח, אוכל תמיד לחזור."
"לא, לא תוכל גופך יתחיל להירקב ברגע שלא תהיה בתוכו."
"הקפיאו אותו. כאשר תרצו שאחזור, הפשירו אותו בהדרגה. אני אמצא
את הדרך חזרה."



פרק4

כאשר הופעתי במועד המתינו לי סופן, המנחה ואישה נאה מאוד, אם
כי מכופתרת הייתה בשמרנות יתרה.
"חתום!" פקדה עלי. ניסיתי לקרוא את המסמך ולא יכולתי; האותיות
קפצו לנגד עיני. "קראי לי בבקשה."
היא קראה בקול רועד משהו: "אני החתום מטה משחרר את המכון
המטפיסי מכל אחריות שהיא ומצהיר בזאת שהניסוי נערך לפי בקשתי
ומרצוני החופשי." חתמתי.
נרגש הייתי וביקשתי להירגע לפני שאמות; ישבתי 'לוטוס' והגיתי
באלוהים. הדבר לא הרגיע אותי, להפך, עורר את כעסי. חשבתי על
שום-דבר, והייתי מוכן. המנחה והאישה נפרדו ממני בהתרגשות, סופן
בכה. התחברתי לאלקטרודות וללא מאמץ עצרתי את לבי.
המנהרה הייתה שם, עם האור בסופה ושירת המקהלה, אולם קירותיה
שקופים היו ובעדם נראו האישה המכופתרת, המנחה וסופן. גם הם היו
שקופים. יכולתי לראות את גופה העירום מבעד לבגדיה השקופים וזה
ריגש אותי לרגע, אולם ראיתי יותר מכך; ראיתי את שלד גופה
כבצילום רנטגן, ראיתי את ליבה הפועם, שהאיץ פעימתו כאשר חשבתי
אותה, והאט כאשר הסחתי דעתי ממנה. ריחפתי לעברה ועברתי דרכה.
לשנייה, כאשר הייתי בתוכה, הרגשתי שמסוגל אני ליצור קשר. חזרתי
ונשארתי קצת יותר, ידעתי שתמיד אוכל לצאת. חששתי להבהילם - היא
כבר הייתה מבוהלת.
"זה אני!" אמרתי בקולה.
שניהם הביטו בה, המנחה אמר:  "בוודאי שזו את."
"לא!" עניתי, "זו לא היא, זה אני. נכנסתי לגופה כדי שאוכל
להתקשר אתכם, עוד רגע אצא, אל תיבהלו. שמרו על גופי, עם כל
חסרונותיו, הוא היחיד שיש לי."
יצאתי וריחפתי דרך המנהרה לחלל. ידעתי שהעולם שנטשתי הוא כאן
לידי, אבל מחוץ לטווח השגתי. לא בטוח הייתי שאוכל לחזור ולמצוא
את המנהרה, לכן, כאשר יצאתי אל האור שבחוץ, הפניתי דעתי לאחור,
ואומנם המנהרה הייתה שם, אלא שלמרבה הפליאה, המקום שיצאתי אליו
חשוך היה - רק מעליו נראתה נקודת אור מרוחקת ובלתי מושגת,
ואילו קצה המנהרה שנטשתי נראה מואר יותר מאשר המקום בו שרוי
הייתי עתה.
חשבתי: "לאן אלך בחשכה זו?" ונזכרתי בשירת המקהלה. כן, יכולתי
לשמוע אותה כמקודם, אלא שקולה בקע מלמטה, מהמקום שנטשתי זה
עתה.
איבדתי את בטחוני העצמי, לא בטוח הייתי שרוצה אני להמשיך
בניסוי, לכן דאיתי אל פי המנהרה ומיהרתי לרדת בה. הדרך נמשכה
ונמשכה... לא כך היה כאשר יצאתי זה עתה. לבסוף הכרתי את הקירות
השקופים ויצאתי.
הייתי בחדר, הוא היה ריק וזר, גופי לא היה שם וכך גם האישה
המכופתרת. חיפשתי את הדלת ואז נזכרתי שטרם התגשמתי. ריחפתי
החוצה דרך קירות הבית. הייתי ברחוב מואר באור קלוש, איש לא
נראה בו. קראתי את שעוני הפנימי; חלפו חמש עשרה דקות מרגע
יציאתי. איך כל זה קרה?
שעון מקומי! עלי לראות את השעה במקום הזה. הבטתי בשעון כנסיה
מרוחקת, לא האמנתי; 03.00, באיזה לילה?
תאריך?! דאיתי דרך חלון בית קומות שנראה כמשרד כלשהו; על הקיר
תלוי היה לוח, סמן מגנטי סימן את היום: 12 לאפריל. אני יצאתי
ב- 9 לינואר. זה מסביר משהו.  השנה?! 2220, לא יתכן; עזבתי ב -
2005.
בפראות עברתי מספר קירות ומצאתי עצמי במשרד אחר. מסוף מחשב
נצנץ בחשכה. התאריך 12 אפריל 2220. השעה: 0310 .
שקלתי את סיכויי; איכשהו, בדרכי במנהרה הגעתי לזמן אחר, 215
שנים אחרי יציאתי. גופי הקפוא חייב להיות באיזשהו מקום, אם לא
נרקב בינתיים. וואוו! 215 שנים; המנחה כבר לא חי והאישה
המכופתרת...
איפה אני? הרחוב היה מוכר, אבל שונה. זיהיתי את ווסטמינסטר...
לונדון. המון צריחי כנסיות, לא היו כל כך הרבה כשעזבתי.
כנסיות? הצלבים מוזרים מאוד, לא, אין אלה צלבים, אלא חרמשים,
סמלי סהר מוסלמים. אולי אני בבגדד? לא, זו לונדון ללא ספק. איך
כל זה קרה?
אם רוצה אתה לוודא שאתה בלונדון, אין דבר קל מזה; נוסעים בצד
שמאל... לא הייתה מכונית ברחוב. מוזר, והחושך הזה. רמזורים?!
לא נראו. פאב?! שלט ניאון בודד נצנץ ברחוב, ניסיתי לקרוא את
הכתוב בו. לא הצלחתי, היה זה כתב מסולסל ובלתי קריא לחלוטין,
אבל הציור הראה כוס בירה מטפטפת. דאיתי לשם.
אישה בודדה ישבה מכורבלת במעיל גשם רטוב, לפניה ניצבו שורה של
כוסות ריקות וכוס מלאה אחת. הנוזל בכוסה היה לבן, רציתי לטעום
ממנו ולכן התמזגתי אתה. לאחר רגע של התרגשות, נרגעה והושיטה
ידה לכוס; היה זה חלב, לא הייתה אף טיפת אלכוהול במשקה הזה.
היה לי טוב בתוכה. הבחנתי שיכול אני לשכון בצד אישיותה העצמית
ולאו דווקא במקומה, יכול אני להישאר פסיבי ולחוות ללא תגובה,
עד כדי כך, שיכולה היא להתעלם ממני כליל. אולם יכול אני, אם רק
ארצה, לכבוש ולהשתלט על אישיותה ולנצל את גופה כדי להתבטא.

פרק 5

קמנו בכבדות, התנדנדנו קלות מצד אל צד. דבר שהוכיח שגם מחלב
עזים ניתן להשתכר. היא לא הלכה לביתה, אלא נסעה באמצעות מסועי
הרחוב שעשויים היו מספר רב של רצועות. זו שבצד המדרכה נעה
באיטיותו וככל שהעמיקה לצעוד לאמצע הכביש, הלכה מהירות הרצועות
וגברה. במרכז הכביש נעו הרצועות במהירות רבה. פה ושם עברנו
מתחת לגשרונים, שנועדו לחציית הכביש הנע, כדי לאפשר תנועה
בכיוון השני. לא תאמינו, הם ממשיכים לנסוע בצד שמאל!
חששתי שימתין לנו גבר בבית, אבל לשמחתי המתינה לנו אישה.
התנשקנו בחום והלכנו למיטה.
"טינה!" אמרנו.
"מה?"
"אני אוהבת אותך."
רגע ארוך של שתיקה.
"נטלי!" אמרה.
"מה?"
"גם אני אוהבת אותך."
"את פוחדת?" שאלנו.
"קצת."
נרדמנו שלושתנו.
נקישות פראיות על הדלת העירו אותנו משינה עמוקה, חסרת חלומות.
טינה ונטלי רעדו מפחד, גם אני פחדתי, לא ידעתי ממה. טינה
התחבאה בארון, אנחנו פתחנו את הדלת...
בפראות מתוכננת פרצו פנימה שלושה גברים לבושי מדים, אקדחי
לייזר בידיהם, על ראשיהם 'כפייה' מוחזקת ב'עקל' , כדרך הערבים
- לפי מבטאם לא היו ערבים.
"איפה היא אישה?" שאל בגסות הגדול מביניהם. לא השבנו. הוא סתר
על פנינו בכוח רב, הועפנו לעבר  המיטה. שני האחרים עקרו את
דלתות הארון... טינה לא הייתה שם - זמן רב לאחר מכן המשיכה
להעסיק אותי חידת היעלמותה. אבל עתה לא התפננו לכך- הגדול הלך
וקרב למיטה, לא היה ספק בדבר כוונותיו; רק הניח ידו הגסה על
כתפה של נטלי, נכנסתי לפעולה; יצאתי ממנה במהירות והתמקמתי
אצלו, בצד אישיותו הדוחה. התמהמהתי מעט כדי להתרגל למשכני
החדש, ולרגע נראה היה שיספיק לבצע את זממו. ניסתי, ולכן יצאו
דבריו מבולבלים: "אני...את... בן אדם," אמרתי בקולו.
הוא שמע עצמו אומר דברים שלא נתכוון, ויותר מכך, דברים שאינם
מתיישבים כלל עם אישיותו, ונבהל. הוא נסוג מספר צעדים, מחזיק
את ידיו לפנים, כאילו כדי להתגונן.
"מכשפה," פלט בשפתיים קפוצות, סימן לחבריו ויצאו בבושת פנים.
בעמדו בדלת סבב על עקביו בתנועה חדה, שאני ניצלתי כדי להיחלץ
ממנו.
"אנחנו נחזור," אמר בקול היסטרי וטרק את הדלת בכוח.
פחד תקף אותי, זקוק הייתי לגוף כדי לשכון בו. חזרתי לגופה של
נטלי.
לאחר רגע יצאה טינה מתוך הארון חסר הדלתות, מחייכת; "המנוולים
הסתלקו?" שאלה רטורית והמשיכה, "איך נפטרת מהם בקלות כזו?
הפעם, בניגוד לפעמים הקודמות, המנוול הראשי לא הצליח לממש את
זממו."
החרשתי, אף כי סקרנותי לא באה על סיפוקה.
שתי הנשים ניגשו לסדר את המהומה שהותירו אחריהם המבקרים הבלתי
רצויים. דלתות הארון העקורות חזרו, כבמטה קסם, למקומן ותוך
מספר דקות נשכחה התקרית.
"טינה," אמרה נטלי, "חייבת אני לספר לך סיפור מוזר, הבטיחי לי
שלא תצחקי."
"שום דבר לא יכול לזעזע אותי בימים אלה."
"היום, כאשר ישבתי בפאב, הייתה לי לפתע תחושה שאישיות נוספת
שוכנת בתוכי. אני לא מסוגלת לתאר את ההרגשה אחרת. טינה האם
הרגשת משהו מוזר בהתנהגותי?"
"לא, לאמתו של דבר את תמיד מוזרה," אמרה בעוקצנות, "אבל בגלל
זה אני אוהבת אותך. אולי מתרוצצות בגופך שתי נשמות, אחת של
אישה ואחת של גבר."
"זה נכון," אשרה נטלי, אבל לא על הדו-מיניות שלי אני מדברת,
אלא על דבר אחר, משהו דומה לאשיות כפולה, משהו מאוד ממשי.
הרגשתי שפי מדבר אלי דברים שלא אני אומרת, כאילו מישהו מנצל את
גופי ומפעיל אותו במקומי. בהתחלה נבהלתי, אבל עד מהרה נרגעתי,
חשתי שהמישהו איננו עוין, להפך, חשתי שהוא טוב ומטיב. מוזר היה
לראות שגם חוקר המוסר חש כך, פתאום הפך להיות מוסרי. נדמה לי -
אני מקווה שאינני משתגעת - שלרגע עזבה הרוח המסתורית אותי
ונכנסה בו, וזה מה שהפחיד אותו כל כך."
"יודעת את שאינני פוסלת כל אפשרות," השיבה, "הרי אינני רחוקה
בעצמי מתורת הנסתר. הכישרון שלי לשכנע את המביט בי שאינני
קיימת, אינו בדיוק עניין רציונאלי. נכון שזו תכונה נלמדת, אבל
כדי להצליח בה כמוני, חייבת להיות מידת מה של כשרון מיסטי.
יתכן שלרגע הצלחת ליצור קשר עם אישיות מהעתיד, וזה מה שהפחיד
אותך כל כך."
"מהעבר," אמרתי בקולה של נטלי.
"את זה לא אני אמרתי," אמרה נטלי בהקלה.
גם אני יכולתי להרגיש בהבדלי המבטא בינינו.
"אני מאמינה לך," השיבה טינה, "אולי כדאי לפנות אל הזר ישירות,
אין סיבה שלא ישיב לנו".
"מי אתה הזר?" שאלה.
"אני מהעבר בשבילכן, או אתן עתיד בשבילי. יצאתי לדרך באלפיים
וחמש."
"כל כך הרבה זמן?" שאלה נטלי בדאגה אמיתית, "איפה היית כל הזמן
הזה?"
"בשום מקום," השבתי, "אצלי לא חלפה אפילו יממה אחת. השתתפתי
בניסוי מדעי, בו הכנסתי עצמי למוות קליני על ידי עצירת הלב.
מייד רציתי לחזור אבל תעיתי בדרך... או בזמן, וכך מצאתי עצמי
בעולמכן המוזר."
"מה מוזר בעולמנו?" שאלה טינה בתמימות.
לזאת חיכיתי; "אם אני בלונדון, כפי שנדמה לי, מה עושים בה
מסגדים מוסלמים? מה עושים בה שוטרים המחופשים לערבים? למה אין
מכוניות בכבישים? אין רמזורים?"
"לאט, לאט," אמרה נטלי שנטלה ממני את קולה, "ממתי אתה?"
"אלפיים וחמש."
"זה מובן, אתה באת מלפני המהפכה המוסלמית. בתקופה שלך היה
שוויון לנשים ורוב האוכלוסייה הייתה נוצרית."
"איך כל זה קרה?"
"השיכים ונסיכי הנפט, הפכו יותר ויותר עשירים. הם החלו קונים
כל מה שהזדמן למכירה בעולם. לאמתו של דבר הם קנו את לונדון
כולה. כל בניין מעניין, או בעל ערך כלכלי, הפך להיות מוזיאון
לתרבות האסלאם אחרי זמן מה, הצליחו בצורה דמוקרטית לחלוטין -
על ידי שוחד ושלמונים - להכניס את אנשי שלומם לפרלמנט. אבל הם
לא מסתפקים בכך; פניהם למלוכה!"
"בית המלוכה עדין עומד על תלו?"
"כן, אם כי הוא מתנדנד למדי. ברור היה להם שבכך אסור להם לגעת,
בינתיים, אבל לא לזמן רב; הם מנסים להשיא נסיך מוסלמי צעיר
ליורשת העצר. מעין נשואים פוליטיים."
"ומה קרה לכל המכוניות?" שאלתי בדאגה.
"אותן ניתן לראות רק במוזיאון, או במגרשי המרוצים," אמרה נטלי,
"התחבורה בעיר נעשית, כפי שראית, על ידי מדרכות נעות. אני
משערת שזה מסיבות חסכון, ואולי, כפי שלמדנו בבית הספר, בגלל
זיהום האוויר."
התנשקנו בחום והלכנו למיטה הזוגית. אותו לילה שמחתי שהשתכנתי
בלסבית. לא זקוק הייתי לשינה, אבל הפונדקאית שלי חייבת הייתה
לעצום עיניה ולהירדם.
התעוררנו לקול השעון הדובר, שנשמע צרוד כתרנגול שחוט. נטלי
וטינה פטפטו דברי חולין; כפי שנהגו נשים מאז ומעולם; בוקר
שגרתי עם 'בייקון אנד אגס'.
"את חייבת למהר לעבודה," העירה טינה בדאגה, "בוסך לא אוהב
איחורים."
"מייד הוד מעלתך," השבנו בהיתול.
נטלי התיישבה על כורסה, לפני מראת האיפור, ובלחיצת כפתור הפכה
את המראה לצג מחשב משוכלל.
בשורתו העליונה של הצג הופיעו מספר שורות בכתב ערבי מסולסל,
ומיד מתחתן התאריך: אפריל 12 2220.
לאחר מספר שניות הצטיירה על הצג מערכת צירים הולוגרפית, תלת
ממדית כל כך, עד שבטוח הייתי שניתן להחזיקה ביד.
שלושת צירי המערכת נרשמו בשלושה צבעים שונים. ליד האנכי, האדום
נרשם: "פטריוטי", ליד האופקי, הכחול: "דתי", ליד הניצב, הירוק:
"זמן". בתוך המערכת התפתל לו קו סגול, רב תהפוכות שהלך והעמיק
כל הזמן. מתחת למערכת הצירים נרשמה, באותיות עבות ומסוגננות,
מילה אחת: 'מרץ'.
אף כי הסקרנות הציקה לי מאוד, התאפקתי ולא הערתי דבר. נטלי
חבשה כפפה לבנה על כף ידה הימנית והחלה מניעה את אצבעותיה, תוך
שהיא מצביעה באצבעה על נקודות שונות במערכת הצירים, דבר שגרם
לשינויים בערכי העקומה המתפתלת.
"אינך צריכה למהר לעבודה?" שאלתי בדאגה, מאחר ונזכרתי בדבריה
של טינה.
"אני עובדת כבר כחמש דקות," השיבה.
"ומה בדיוק את עושה? מה זה 'מרץ'?"
"'מרץ'," השיבה מבלי להפסיק את עיסוקה, "הם ראשי תיבות של:
'מצב רוח ציבורי'. אבל אנא שב בשקט כי צריכה אני להתרכז. מצבי
אינו כל כך טוב, הבוס לא יאהב את מה שיראה. אולי אצליח לתקן
משהו."
כיבדתי את רצונה ולא התפרצתי זמן רב. רק עקבתי אחרי פעולותיה,
מנסה להבינן. אחרי מאמץ מרוכז של יותר משעה נשמה לרווחה, ואז
שערתי שיכול אני להשביע את סקרנותי. "תוכלי לספר לי עכשיו?"
שאלתי.
"כן," השיבה, "אני מאמינה שזמנית עברתי את המשבר לא רע, אם כי
לא לאורך ימים. מה שאני עושה כאן הוא תמהיל עדין של אמצעי
התקשורת, במטרה לשמר את ה'מרץ'. תפקיד הדורש כישורים טבעיים
אבל גם מיומנות מיוחדת במינה, צרוף, שכפי הנראה, קיים אצלי."
חשתי שמנסה היא להגיד לי דבר מה מעבר למילים, ולפתע הבחנתי
שמסוגל אני להבינה ללא דיבור כלל, פשוט על ידי קליטה ישירה של
מחשבותיה המתורגמות למילים. ניסיתי להשיב לה בדרך זו, ושידרתי:
"חשבי על המילים, אל תבטאי אותן."
היא נשמה בהקלה ושידרה: "יש אחרינו מעקב צמוד; כל דבר שאומר
ייקלט במרכז הפיקוח. התמהיל מורכב משני סוגי מידע, פטריוטי
ודתי. אני צריכה להשתמש בשני המרכיבים, בכמויות כאלה שישמרו את
ה'מרץ', דבר ההופך, מיום ליום קשה יותר. בייחוד אם נזכור שגם
הנשים נבחנות למרץ, וקשה להגיד שנהנות הן מזכויות כל שהן. מקרי
האונס, שמבצעים אנשי המשטרה עצמם הם תופעה יום יומית וכמובן
יתר הגברים אינם טומנים ידיהן בצלחת. חיינו הפכו בלתי נסבלים.
אבל אסור להתלונן. כל תלונה מסתיימת בעונשים חמורים למתלוננת,
שהופכת להיות נאשמת בפיתוי. למרות זאת, יכולה הייתי להשתלט על
ירידת ה'מרץ', אילו הרשו קצת ביקורת על המשטר, אולי קצת סאטירה
חברתית. אבל הם כל כך רגישים לנושא עד שמוטב לא להציע את זה
כלל."
חשתי שחייב אני לנסות וללמוד יותר על עולם זה, ולא אוכל לעשות
זאת בגופה של נטלי. נפרדתי ממנה בצער, וברגע שהחלה לבכות,
ריחפתי לחופשי. תחילה חשבתי עליה ואף התגעגעתי, אולם לאחר זמן
מה קהה במקצת רגש זה והפך לנוסטלגיה.

פרק 6

מצבי המיוחד לא אפשר לי כל פעולה פיסית עצמאית זקוק הייתי
לפונדקאי, הלכתי לחפשו. לא יכולתי לבחור מישהו סתם כך; זקוק
הייתי לאדם בעל השפעה. הלכתי לחפש את ראש הממשלה.
"רחוב דאונינג 10", עברה בי הברקה - בהכירי את בני עמי,
הבריטים, ידעתי שאת זאת לא ישנו, כתובת זו הייתה מוסד. עליתי
לגבהים בניסיון לזהות את מקומי בעיר. למרות גשרוני החצייה
הרבים הצלחתי להתמקם, ולאחר רגע דאיתי לתוך הסמטה.
קבוצה של אנשים נרגשים המתינה מול דלתו של ראש הממשלה. הם נשאו
ציוד, שהזכיר במשהו ציוד צילום מתקופתי. אלא שהמצלמות - בניגוד
לאלה שהכרתי - לא היו בעלות עדשה מתכווננת כלשהי. הן היו קטנות
בצורה מדהימה; דומות לקופסת סיגריות בעלת ידית נשיאה, שבקושי
ניתן היה להחזיק בה ועוביין לא עלה על סנטימטר אחד. הם דברו
בלחש, לא יכולתי לשמוע את אשר אמרו. בחרתי את הנחמד מביניהם
ודאיתי לתוכו. לרגע חשתי זעזוע שחלף בעצמותיו, אולם לאחר דקה
נחה דעתו. התמקמתי בנוחיות לצד אישיותו המעניינת והמתנתי לשעת
כושר.
זמן רב לא קרה דבר הראוי לציון, עד שלבסוף נפתחה הדלת בדאונינג
10 ויצא ממנה אדם שמן להחריד; ניתן היה להרגיש איך ממלא הוא את
כל החלל ומתחכך במשקוף. לבוש היה בחליפה אירופאית, אבל על ראשו
חבש כפיה לבנה-אדומה, כדרך עמי המזרח הערבי. מאחריו, במרחק של
שלושה צעדים, התגלגלה לה אישה שמנמנה ונאה למדי. שקט השתרר בעת
שצלמו העיתונאים את האירוע. לאחר רגע צעד הפונדקאי שלי קדימה.
חשתי דבר מוזר באישיותו, כאילו פסק הלך מחשבתו התקין והחל
לחשוב מילים מסוגננות ומוכנות מראש, כאילו מכתיב לו מישהו, או
אולי משהו, את מה שעליו לומר. הוא דקלם את השאלה המוכנה
כאנדרואיד ולא כאדם: "האם אדוני ראש הממשלה מתכונן להתערב
בתהליך המשפטי, או להטיל את כובד משקלו, לטובת יוהנה הקדושה?"
ואומנם, נשמעה השאלה כאלו דקלם אותה תוך כדי מאבק פנימי; נראה
היה שממהר הוא לגמור לשאול, כדי לצאת ידי חובה.
ראש הממשלה עצר במקומו, ומייד עצרה גם בת לווייתו. "שאלה
טובה," החניף לשואל, "לא אינני מתכונן להתערב, ובוודאי לא
לטובתה. האישה הזאת היא מהסוג הגרוע ביותר, לא רק שאינה
צייתנית, כפי שמחייבת חוקת האסלאם, אלא שואפת היא להמריד את כל
הנשים כולן. משוכנע אני שנובע הדבר מרגשי נחיתות קשים ומחוסר
הצלחתה כאישה. אישה רזה, שטוחת חזה, מה ניתן כבר לצפות ממנה."
כולם גיחכו בנימוס. הוא המשיך בתשובתו המפורטת: "יש בכך, אולי,
סיבה מקילה, אבל הדבר החשוב יותר כרגע הם חוקי האסלאם והמדינה,
ובסדר הזה!"
השואל החווה קידה מנומסת ופינה את המקום לשואל הבא. כמו לפי
פקודה צעד קדימה בחור צעיר מאוד, ממש נער לפני שצימח זקנו,
ושאל בקול חסר כל גוון אישי: "האם אין חשש שהוצאתה להורג של
יוהנה, יתסיס את מרד הנשים בדרום? האם אין חשש שיוהנה תיהפך
לקדושה ללא מירכאות?"
"לא, ובוודאי לאחר שנקרין, באופן חד פעמי ובכל רשתות השידור,
את מבצעיה המיניים. כל בר דעת יוכל להבין שהיא בסך-הכול אישה
מופקרת, וזאת כדי לא להגיד זונה."
תמו השאלות, ראש הממשלה ובת לווייתו העגלגלה נכנסו לאפריון,
שהופיע באותו רגע מאחריהם, והתיישבו בתוכו. האפריון נסע
באיטיות עד קצה הסמטה ולאחר שהתחבר למנסוע ברחוב הראשי, נעלם
במהירות. קהל העיתונאים התפזר. לא היו שם מחיאות כפיים ולא
קריאות בוז, רק שקט מוזר, שקט של שוויון נפש, או אולי של
חרדה.
האישיות לצידי החלה להפשיר מקיפאונה הזמני; עתה יכולתי לקלוט
חשיבה עצמית, ריגושים שונים ואף כעס. הגיע זמן לצאת
מהאלמוניות; בקלות השתלטתי על מנגנון הדיבור: "אל תיבהל,"
אמרתי בקולו. הוא הביט סביבו מחפש את הדובר.
"מי אתה?" שאל בשקט נפשי מדהים, כאילו רגיל הוא לשוחח עם
רוחות.
"נשמה מהעבר." השבתי בשמחה.
לרגע קלטתי את מחשבתו שהתפצלה לשנים; הוא חשב: הפרובוקאטורים
הטיפשים האלה, ואמר: "נו, שיהיה, מה אתה רוצה ממני? שאלתי רק
את השאלות שדרשתם, לא העמדתי את השליט במבוכה. הייתי, כמו שאתם
אומרים, 'ילד טוב'. לא הבנתי מה הוא שח, אך לא הרשיתי לעצמי
לוותר ולהעלם.
"מי זה אתם?" שאלתי.
הרגשתי שמשהו השתנה בגישתו; כאילו הייתה לו הארה פתאומית.
"זה לא הם," אמר לעצמו בקול, "ספר לי שוב מי אתה."
סיפרתי לו את סיפורי, ולמרות שהרגשתי מידי פעם חוסר אמון
מצידו, השתכנע לבסוף. "עכשיו ספר לי מי זה הם?" לא ויתרתי לו.
הרגשתי שחושש הוא לדבר בקול לכן פניתי אליו מחשבתית. הוא הבין
מייד והחל חושב בבהירות, ללא אומר: "בגופינו, העיתונאים
המראיינים אנשי ממשל, מושתל מתקן התניה; בכל פעם שנשאל שאלה
בלתי נעימה יופעל המתקן אוטומטית ונזכה למכת חשמל מכאיבה."
לא יכולתי לעכל את המידע המכאיב הזה, ולכן השתתקתי. עלינו על
המנסוע הקרוב ונסענו. החלפנו מנסועים רבים, חצינו גשרונים רבים
מספור, עד שירדנו ליד בנין מוזנח, בקצה השני של העיר. הוא נפנף
בכף ידו הימנית הפרושה, לפני מנעול הדלת, וזה נענה לו מיד; הוא
צעד בביטחון לתוך הדלת, אשר החליקה אל תוך הקיר ללא קול,
וננעלה מאחרי גבינו. המשכנו לצעוד מחדר לחדר, כאשר אורות
סמויים נדלקים לקראת בואנו וכבים כאשר אנו עוזבים את החדר.
לבסוף מצאנו עצמנו בקיטון חשוך לחלוטין.
חשתי ביטחון מה, ולכן שאלתי מחשבתית: "מותר לי לדעת מי אתה?
אני הצגתי את עצמי." הרגשתי שיפור במצב רוחו כאשר אמר: "רוח!
כמעט ושכחתי אותך. כן, בוודאי, אני יעקוב כהן, עיתונאי מצליח
בשעות היום ואיש מחתרת בלילה."
"יש קשר בין דאגתך ליוהנה הקדושה מקצועך ודתך?" שאלתי בחוצפה.
"לא, אני מקווה שיש לכך קשר עם חוש הצדק שלי." השיב ולא פרש.
החושך בחדר לא הפריע לו לאתר את אשר חיפש, הוא נפנף בכף ידו
למול מתג סמוי, והקיר למולו הואר באור חיוור. לאחר רגע הופיעה
על הצג מילה אחת, כתובה באותיות ענקיות: "מ ר פ ?" ובצד הצג
הופיע סולם המסומן בספרות אחת עד עשר. הוא נגע באצבעו בספרה
תשע, והיא החלה להבהב בשלל צבעים. לאחר רגע התמלא הקיטון בהמון
אדם.
היינו במרכזה של התרחשות אלימה; המוני אדם סבו במעגלים סביב
גוף שחור שנראה כאבן גדולה. הצפיפות הייתה ללא נשוא. רבים
מהסובבים היו באפיסת כוחות ונגררו בכוח ההמון בלבד, נראה שאינם
נופלים תחתיהם, רק בגלל הצפיפות שאינה מאפשרת זאת, אבל לא
לאורך זמן.
"אדם נפל!" צעקתי מתוכו. הוא המשיך להביט במראה המזוויע, איך
דורס ההמון את האדם שלידו. הם עברו דרכינו והמשיכו על גופתו של
הנופל כאילו דבר לא קרה. עתה שמתי לב שאינו יחיד, עוד שרידי
גוויות רבות שכבו מרוטשות מלחץ ההמון שעבר עליהן. המראה גווע
בחלל החדר, ועתה עמדנו מול מזבח מכוסה דם ומסביבו מרוכז עדר
כבשים פועה. בצד המזבח עמדו המונים, המונים פשטו את פרוות
הכבשים השחוטות ובתרו את בשרם. השוחטים נגשו לעדר חסר המגן,
לכדו בקלות את קורבנם, עקדו אותו, הניחוהו על המזבח ושחטוהו
ללא רחמים. הזבובים זמזמו בחדר בהמוניהם, לא ניתן היה להבחין
אם אלה נוכחים במקום או משודרים אלינו מרחוק. חשתי, דרך חושיו
של מארחי, את ריח הדם הטרי מעורב בריחות הבשר המרקיב, הנצלה על
השיפודים. האנשים זללו בכל פה ירקו, הקיאו ועשו צרכיהם במקום
עומדם; הצפיפות לא השאירה כל ברירה.
סלדתי מהמראה עד כדי כך ששקלתי להתעופף לי מגופו. הוא כאילו
הבין את כוונותיי וכיבה את המכשיר.
"ככה זה נראה," חשב לעברי, "אלה הם שידורי הדת שמטרתם לשפר את
ה'מרץ'. אנחנו פשוט לא בנויים כמותם. אותי זה מחלי. האמן לי,
השידורים הלאומניים אינם טובים בהרבה."
"אני יודע מה זה 'מרץ'," שידרתי לעברו, "אבל מה זה 'מרפ'?"
"מצב רוח פרטי. סכום כל ה'מרפ'ים מרכיב את ה'מרץ'. לפני כל
הפעלה של הצג יש לדווח על מצב ה'מרפ', אחרת המכשיר לא יופעל."
לא היה לי דבר להוסיף, נראה היה ששנינו שקענו בדיכאון עמוק. לא
לעת כזו התגעגעתי. רציתי להחליף אווירה, לחוש שוב את טעם חופש
המחשבה. את היצירתיות הפרועה שהביאה אותי לזמן מביש זה. יתכן
ורציתי להימלט, לא הסתדרתי עם התקופה ולא אהבתי אותה.
"האם שולטים הם בכל שטחי החיים ובכל העולם?" שאלתי בדאגה.
"לא," השיב, "רק בכל יבשת אירופה, באמריקות שולטות דתות המזרח
הרחוק. איני בטוח מה טוב יותר. או, כן, יש גם שמורות יהודיות
קטנות, הנראות כאילו הוציאו אותן מספר היסטוריה. אני לא חש
קרבה מיוחדת לאף אחת מהדתות המסורתיות. בנפשי אני אתיאיסט,
איני מאמין בצדקתה המוחלטת של אף דת, ולמרות זאת אני חבר בדת
חדשה, דת המעמידה את האדם החופשי, היוצר, במרכז הבריאה
הספונטאנית. דת הניזונה בעקרונותיה מן הבודהיזם. אבל אימצנו רק
את העקרונות הפילוסופיים - שאני מאמין באמיתותן."
"תן לי להסביר," המשיך, לפני שהספקתי להפריע לו, "אנחנו
מאמינים שהבריאה כולה, והאדם בכלל זה, הם תוצאה מקרית ובלתי
הכרחית, של שרשרת אירועים, שאנו נוהגים לכנותה; 'סיבה ומסובב'.
האדם אינו נזר הבריאה בגלל שנבחר על ידי מישהו - לפעמים מטיל
אני ספק אם כזה הוא כלל וכלל - אלא בגלל הסיבה הפרוזאית,
שמנוקדת מבטו אנו מביטים."
נדמה היה לי שמבין אני את דבריו ולכן העזתי לומר: "מבין אני
שדת כזו - אם ניתן לכנותה בשם זה - אינה כוללת טקסים כל שהם.
הרי טקסים נועדו לפייס כוח עליון, שאתם כמובן אינכם מאמינים
בו."
"לא, אינך צודק, אנחנו מנהלים טקסים. לדעתנו הטקסים נועדו
לענות על צרכים אנושיים מאוד. האם אמונה בהמנון, דגל, או
אידיאולוגיה, באים לפייס כוח עליון? בוודאי שלא; הם נועדו
להוות מעין ציר מרכזי, שסביבו נעים החיים. אולי בגלל הצורך
המטפיזי לאוריינטציה. כאילו חוששים אנו להישאר תלויים בחלל,
ללא נקודת התייחסות. אבל אנחנו רק קבוצה אחת מיני רבות; בדרום
היבשת תמצא את 'המוזרים'. אלה קבוצות קטנות יחסית, כמה אלפים,
לכל היותר, המושפעות מכל מיני מיסטיקות שמוצאן מדתות עתיקות של
עובדי אלילים. בדרך מוזרה כלשהי, השתרבבו לשם גם סמלים יהודיים
ונוצריים, לאחר שהפכו לבלתי חוקיים במושבות התרבות."
בטוח הייתי שלא מיציתי את שהייתי זו עד תומה, ויש עדיין ללמוד
רבות בחברת מארח נחמד זה, אבל 'המוזרים' שהזכיר החלו להטריד את
מחשבותיי. שאלתי אותו בקולו: "תכעס מאוד אם אפרוש ממך לטובת
המוזרים?"
"אצטער מאוד, מתאים יותר," השיב במחשבתו, "אולי תישאר איתי עוד
מעט. אוכל לשתף אותך בטקסינו הבלתי חוקיים. הרי אתה מקדים את
תקופתך כמעט במאתיים שנה, לא יתכן שאתה ממהר!"
לא הסתדרתי כל כך עם הנימוק הזה אבל לא רציתי לאכזבו; לכן
אמרתי: "או-קי אני נשאר, אבל בתנאי שלאחר הטקס תדריך אותי
בדרכי אל 'המוזרים'."

פרק 7

ההסדר נראה לרוחו. היות והטקס הקרוב נועד להתקיים בעוד יומיים,
ניסיתי לסגל לעצמי את שיגרת יומו. את רוב עבודתו ביצע מבלי
לזוז מכיסאו; הוא חיבר סיפורים דמיוניים, טובים למדי, אלא
שהשתתפו בהם דמיות אמיתיות, ברובם אנשים רמי מעלה. ישבתי רוב
הזמן בשקט כדי לא להטרידו, מנסה לעקוב אחר הלך מחשבתו. אלא שלא
קל היה, נראה היה שמתרוצצת במוחו, באופן מסודר לחלוטין, אישיות
כפולה: אחת רציונאלית והשנייה רגשית. החשיבה הרציונאלית נראתה
לי בלתי שלמה, כאילו לא הסכימה האישיות השנייה לקבלה, בעוד
שהחלק הרציונאלי קבל באהבה את שיגיונותיה של האישיות הרגשית.
כאשר פסק לרגע מעבודתו כדי להרהר, התערבתי במחשבתו ושיתפתי
אותו בהרגשתי. חששתי שלא יבין, אולם הוא לא נראה מופתע כלל.
"כמובן," שידר אלי בחשאי, "אני אישיות ציבורית, וכדי לשרוד
בתור שכזה חייב אני לחשוב את מחשבות השלטון, ולא רק לכאורה,
אלא למעשה. אחרת לא יכול הייתי לכתוב סיפורים אלה, חייב אני
להאמין בהם, ואולי אף לאהוב אותם. לעומת זאת האומן המרדן שבי,
לא מרוצה מכך, אבל אני מסתדר איתו. אם לא הייתי מסוגל לכך, היו
מעבידי מגלים זאת בבדיקה השגרתית."
ידעתי שניתן לגלות פרמטרים אלה לפי כתב ידו של הנבדק. אבל
יעקוב לא כתב דבר בכתב ידו; הוא הקליט בסיוריו, או הקליד בביתו
בדרך דומה לזו של טינה, הפונדקאית הקודמת שלי, הוא חבש כפפה
ותנועות אצבעותיו יצרו על המסך התלת ממדי, אותיות וסימנים
שונים. לאחר עבוד המידע על ידי המחשב, היתמחז הסיפור אוטומטית,
ובזמן קצר ביותר יכול היה יעקוב לראות את הדמיות והאירועים
שיצר בדמיונו, קמים לתחייה על המסך וממלאים את החדר כולו. יכול
היה לשנות את הדמויות והאירועים כרצונו, ולראות כמעט מיידית את
התוצאות.
"איך הם מזהים את אלה שאינם שלמים עם העמדה הרשמית?" התעקשתי.
"איננו יודעים זאת ממש. יש הטוענים שהתקינו בכפפות העבודה
חיישנים הבודקים את המוליכות של עור הידיים, את מהירות הדופק,
ובעיקר את ההססנות בהקלדה."
החרשתי, לא ידעתי אם אושר הוא לאומן, היכול לראות את יצירתו
מיתמחזת בזמן אמיתי, ללא שחקנים בעלי קפריזות, ולהביאה בדרך זו
לשלמות, או אומללות היא, כי אינה מלווה בחופש יצירה אמיתי. האם
התשלום שמשלם האומן אינו כבד מידי?
לאחר מספר ניסיונות הקרנה אמר לבסוף: "עכשיו זה טוב," ושיחרר
את הסיפור לשידור. "נראה את הכתבה בערב," שידר לעברי, "קבלתי
אישור לכך."
"כתבה?!" אמרתי בהפתעה, "הלא הכול פרי דמיונך אין אף עובדה
בדוקה."
"כן ידידי," אמר, "אלה הן החדשות, אנחנו יוצרים אותן."
אומנם גם בזמני המקורי היוו החדשות צורת בידור, שאינה שונה
בהרבה ממחזה או סיפור מתח, אלא שחובת המדווח הייתה להיצמד
לעובדות, אולי לפרשן, אבל לא לבדותן. אבל לאמתו של דבר, מה זה
משנה? הרי איש אינו מטריח עצמו לבדוק את העובדות, ואף אינו
טורח להרהר בהן.
הימים חלפו בעצלתיים, ללא אירועים מיוחדים. אני כמעט ולא הייתי
פעיל בתקופה זו. התפלאתי; הרי בהיותי בחיים חסר סבלנות הייתי,
לא יכולתי להמתין ולהתבונן; תמיד התערבתי והשפעתי על מהלך
העניינים. כנראה שיחס המתים לזמן שונה במהותו.
"הערב," אמר לי מארחי, "הערב מתקיים טקס קבלת חבר חדש. זה
אירוע שמרגש את כולנו."
המתנתי בסבלנות. מארחי פנה לעבר פינה חשוכה בחדר בו בילינו את
רוב זמננו ולחש מילת קוד. מייד נפער פתח סתרים קטנטן, אשר
דופנותיו היו בלתי מעובדות לחלוטין, כאילו נפרץ הקיר בכוח רב.
דחסנו עצמנו דרך החור הפעור, אל הבלתי ידוע. יעקוב הביט לאחור
והפנה את תשומת לבי לפתח שהחל צומח מכיוון השבר פנימה. תוך זמן
קצר נסגר הפתח לחלוטין, ולא ניתן היה לזהות את מקומו.
"זו אחת מהאמצאות של הגאון שלנו. לא שחררנו אותה לעולם בגלל
ערכה הביטחוני. אדם שלא מכיר את הדבר לא יצליח לעד לגלות את
הפתח. בעצם הפתח אינו קיים כלל עד שאתה אומר את הסיסמה."
"איך זה פועל?" שאלתי בסקרנות של ממציא מהעבר.
"אני לא מבין גדול בדברים האלה, אבל הסבירו לי שמנצלים כאן
חומרים שהם בחלקם אורגאניים. הפתח נפער באמצעות מנגנון המסוגל
לזהות את הסיסמה ואת קולו של הדובר, ומנגנון זה משחרר חומר
ההורס במהירות את תאי הקיר - הדומים לתאי החי או הצומח. לאחר
מכן מופרש חומר המנטרל את החומר ההורס, ומעודד צמיחה מהירה של
התאים."
השיחה כולה, כמו כל האחרות, התנהלה מחשבתית. דרך תקשורת זו
הפכה לנו כטבע שני והשתמשנו בה גם כאשר דברינו היו תמימים.
המשכנו לצעוד במסדרון ריק, ושקט לחלוטין, אפילו הד צעדיו לא
נשמע. אני משער שהקולות נבלעו על ידי הציפוי האקוסטי של
הקירות.
"אתה בטוח בשעה?" שאלתי, "הרי לא יתכן שנהיה לבד במסדרון
הזה."
"זה מסדרון פרטי שלי," השיב, "לכל אחד מסדרון פרטי עם סיסמה
משלו. עוד מעט נתחבר למסדרון ציבורי, ודרכו למסדרון ראשי ומשם
להיכל." יעקוב ניגש אל קיר המסדרון, לחש דבר מה והפתח המוכר
הופיע כבמטה קסם. שמתי לב שדפנות החור כאילו נמסו והתקפלו
לאחור כדשי בגד. עתה צעדנו במסדרון רחב יותר, ושוב לא היינו
לבדנו, אם כי גם מסדרון זה לא המה מרוב אדם. בנקודה מסוימת עצר
לפתע יעקוב, פער את הקיר ועברנו למסדרון ראשי, בו צעדו אנשים
בודדים רבים. ארשת פניהם רצינית, כמעט טרגית. לא שוחחו לא
צחקו, ובעצם לא התייחסו כלל זה לזה. התעצבתי ולא אמרתי דבר.
לבסוף היינו בהיכל, ואומנם ראוי היה לשם זה בשל גודלו, אם לא
בשל תפארתו. מרופד היה בקטיפה סגולה - או בחומר הדומה לה - לכל
גובה קירותיו. אותה קטיפה השתרעה, כמקשה אחת, וכיסתה גם את
הכיסאות המסוגננים - שלא בטוח הייתי כיצד יושבים עליהם. בחלקם
היו הכיסאות תפוסים, ונוכחתי לדעת שמשמשים הם לעמידה על
הברכיים, או לישיבה בנוסח יפני. גם מארחי התיישב כך. הכיסאות
מסודרים היו בצורת פרסה, ובגובה לא אחיד. נראה היה שכל יושב
מציב את הכסא בגובה הנוח לו. צידה הפתוח של הפרסה פנה לעבר
ריצפת שיש עגולה שנחשפה על ידי חתוך עגול להפליא, בציפוי
הקטיפה. לא ראיתי פתחים בקירות העגולים, אבל למרבה הפלא הלך
האולם והתמלא. ניסתי לעקוב אחרי הבאים וראיתי אותם מגיחים
מאחורי ציפוי הקירות ומבעד לקפליו.
עתה ניצב על הבמה איש גבוה מאוד. לבוש היה בגלימה לבנה ועל
ראשו מצנפת ליצנים מחודדת. הוא אמר דבר מה שנשמע לי כסיסמה
חסרת משמעות. במרכז משטח השיש החל צומח פסל. הוא החל לצמוח
מבסיסו, וצמח שלב אחר שלב, עד שקיבל את צורתו הסופית. היה זה
דגם מוקטן של פסל החרות האמריקאי. עתה החל להישמע קול תיפוף
חרישי, שהלך והתגבר בהדרגה, עד שהגיע לרמת שיא ואז נדם
בפתאומיות. השלח הס. על הקיר שמאחורי הבמה צויר ביד מסתורית,
עיגול, שלאחר רגע נבקע ונכנסה דרכו נערה יפה להפליא, ארוכת
שיער וחושנית - באותו רגע הצטערתי שאינני בן החיים.
מחיאות הכפיים פרצו כרעם. מנהל הטקס, בעל המצנפת המחודדת, ניגש
אליה חיבק אותה בעוז ואמר: "ברוך בואך למסדר היוצרים החופשיים.
מי ייתן ויצירתך החופשית תפאר את המין האנושי." הוא רחק מעליה
מעט ואמר: "חזרי אחרי: אני הידועה בשם יוהנה הקדושה," והיא
חזרה על דבריו בקול צלול ובוטח. "מתחייבת בזאת להישאר חופשית
ביצירתי. לא לאפשר לשום גורם, כולל מסדר זה, להשפיע או להתערב
ביצירתי האמיתית, ולעד אצור לפי נטיותיי, שיקול דעתי,
ורגשותיי.
"רשות הדיבור ליוהנה." הוא החווה קידה לעברה, היא תפסה את מרכז
הבמה, עצמה עיניה ודקלמה כבחלום.

ליצן עול-ימים

אני רק ליצן עול-ימים
מרבה מסכות ודמע
נושא בשתיקה אלימה
עול-חיים

אני רק ליצן עול-ימים
מרבה שיח, שיג ולהג
נושא בשיחה אלימה
עול-חיים

אני רק ליצן עול-ימים
מרבה אכילה ופרש
נושא בגופי האלים
עול-חיים

וכמו כל הליצנים עולי-הימים
נופל לרגליך אלים
ומגיש את ראשי הערוף
עול-חיים

כאשר סיימה את שירה, לא מחאו השומעים כפיים. הם הרכינו ראשיהם,
ואחדים בכו.


מארחי עסוק היה בעיצבונו. לא רציתי להפריע לו, אבל לא יכולתי
יותר לשהות בתוכו, נפשו עלתה על גדותיה ולא הותירה לי מקום.
ריחפתי מתוכו חרש.
הלכתי לחפש את המוזרים. אולם ברגע שריחפתי לחלל העולם נזכרתי
שאיני יודע למוצאם; כל מה שידעתי היה, שהם בדרום היבשת. לא
ידעתי אם התכוון לאנגליה, במושג יבשת, או לאירופה כולה, וגם אם
אפתור בעיה זו, עדיין, המושג 'דרום' איננו בדיוק כתובת.
"האם זקוקות רוחות רפאים לכתובת?" שאלתי את עצמי. "האם חוקי
הפיסיקה חלים עלי? או שאני נמצא במצב צבירה מיוחד, כך שלמושגים
כגון מרחק וזמן אין כל משמעות עבורי?"
"מוזרים," חשבתי במכוון, והייתי שם.

פרק 8

צעדנו בשביל עפר והעלנו אבק. היא הלכה לצידי דוממת. מוקפים
היינו בסלעים ענקיים המוצבים בתנוחות מגוחכות, שרק הטבע יכול
להמציא, נראה היה שהועתקו ממרומי ההרים שנראו מרחוק, בידי ענק
מטורף, אולם רב כוח. הבטתי בה בעיני המוזר שכבשתי; היא הייתה
מושכת למדי, אם ניתן היה להפריד בינה לבין שכבת הלכלוך שכיסתה
אותה. לא ידעתי אם מודעת היא למטמורפוזה שעבר בן זוגה, לאחר
שהתעלסו בלילה הקודם. שערתי שלא נהג בה בעדינות יתרה, ואילו
אני, אגרום לה לחוש אישה נערצת. פניתי אליה כג'נטלמן: "האם קשה
עליך הדרך? אולי תעזרי בזרועי? תוך זמן קצר נהיה במעיין," -
לכל הרוחות איך ידעתי זאת? "ושם תוכלי להתרחץ ולהתייפות לקראת
הלילה הבא."
לא הבנתי את אשר קרה ברגע זה; בת זוגתי, הביטה בי משתוממת
הסירה בתנופה אחת את אזור חלציה - היה זה אביזר הלבוש היחיד על
גופה - נגשה אלי, נטלה את מקל ההליכה שלי והמתינה.
"למה מחכים?" שאלתי. היא לא השיבה, אלא הניפה את המקל שבידה
והכתה בכוח ברגלי. נפלתי ארצה מקלל בזעם. היא המשיכה להכותני
בכל גופי, שואבת עצמתה מהמקל שבידה. הייתי חסר אונים מול נשק
זה, שהשתמשה בו ללא רחם. לאחר שירד המקל על ראשי, חשך עולמי.
כאשר התעוררתי שכבתי על גבי עירום, והיא מיושבת הייתה עלי,
אונסת אותי. לא זזתי חיכיתי שתסיים את שלה. הדבר לא ארך זמן
רב, לאחר רגע השמיעה צווחה. הרגשתי מנוצל ומושפל, ומה שגרוע
יותר, חסר אונים. ידעתי שבמערכת יחסים זו נקבעו המעמדות; היא
השליט ואני העבד.
היא ניצבה מעלי עם המקל בידה, ממתינה. ידעתי מה עלי לעשות;
זחלתי לעברה ונשקתי את כפות רגליה המטונפות. הבטתי בעיניה
לראשונה. הייתי אסיר תודה, כאשר החליפה את מבט הזעם במבט של
תעוב.
היא עטפה עצמה בלבוש הפרימיטיבי, וזרקה לעברי את שרידי לבושי,
בקצה המטה. היא לא המתינה עד שאלבש אותם והמשיכה בדרכה, מתעלמת
מנכחותי. ניסתי לקום ומעדתי, לא עמד לי כוחי. לפתע נזכרתי
שאיני חייב לקחת חלק במשחק זה, יכול אני, אם רק אבחר בכך,
להתעופף מגופו של מוזר זה ולבחור לי מוזר אחר, אבל לא כך
נהגתי.
לאחר מאמץ רב הצלחתי להשתלט על גופי הסרבני. לא היה לי זמן
להתלבש. נטלתי את קרעי לבושי ומיהרתי אחריה. השמש הכתה
באכזריות, והיא צעדה במדרון במהירות שקשה היה לעקוב אחריה,
ואני; צולע, כל גופי מלא חבורות, עירום, עם איבר מיטלטל, רואה
בהליכה אחריה את המשימה החשובה ביותר בחיי. בעיקול ההר הראשון
נדמה היה לי שאיבדתי אותה. נתקפתי חרדה וצער בל ישוער. הבטתי
מסביב, מאהיל על עיני בידי, סוקר את הסביבה הקרובה תחילה,
ולאחר מכן את שיפולי ההרים. היא ניצבה בפתח מערה, מרוחקת ממני
כמייל.
"היא ממתינה לי," אמרתי לעצמי בשמחה. כאשר ראתה שהבחנתי בה,
מיהרה להעלם. גררתי את גופי העייף לכוון המערה. כאשר הגעתי
לפתחה, לאחר מאמץ רב, לא מצאתי שם את מלכתי האהובה. לא נותר לי
דבר לעשותו ולכן זחלתי דרך הפתח הצר והנמוך, מחפש מקום מתאים
למנוחה קצרה ולהרהורי חטא.
התרוממתי, מביט סביבי ואינני מבין לאן נקלעתי; המון דמויות
הביטו בי מקירותיה הקמורים של המערה. הבטתי למעלה; ושם ניצב
אדם על ראשו. זה היה מעבר לכוחותיי באותו הרגע, הערכתי שאני
הוזה כתוצאה מהעייפות והצמא. השתרעתי על הארץ ונרדמתי מייד.
ישנתי כפי הנראה מספר שעות, שהחזירו לי את צלילות הדעת.
הסתכלתי סביבי בתקווה שזיכרונותיי האחרונים ממקום זה אינם אלא
חלום. אולם לא כך היה; באמת הקיפו אותי מספר רב של דמויות אנוש
מוזרות, שזיהיתי ללא קושי כבבואתי המשקפות במראות מקבילות
ומעוותות. קירות המערה הקמורים מצופים היו בחומר מבריק ומחזיר
אור כמראה. הבטתי למטה, אל הרצפה, כדי להשתחרר מהמראות
המטרידים, וגילית שגם הרצפה צופתה באותו החומר, אלא שבה השתקפה
דמותי ההפוכה אין סוף פעמים לעומק, מוחזרת מהתקרה של המערה
המוזרה. סקרתי את הקירות לאורכם ונדהמתי. המערה דמתה למעין
סלון ענק לעיצוב שער; לאורך קירותיה המשקפים ניצבו זה ליד זה
שולחנות איפור נשיים. כל שולחן מעוצב היה בצורה שונה, כאילו
התחרו מעצבי שולחנות איפור זה בזה. היו שם שולחנות מעוצבים
בקווים אווירודינמיים, חלליים כלשהו, ואחרים מעוצבים היו
בסגנון מקושט דמוי רוקוקו. ברובם נבעה התאורה מתוך השולחן עצמו
ובאחרים מאגסי תאורה בנוסח עתיק, שסודרו מעל השולחן בצורות
גיאומטריות שונות ומשונות. על השולחנות מסודרים היו בקבוקי
בושם וצנצנות תכשירי איפור.
צעדתי בין השולחנות המסודרים כבמסדר צבאי. המערה הלכה והעמיקה
אל תוך ההר, לא ראיתי את סופה. לאט, לאט התרגלתי לדמויותיי
המלוות אותי לאורך הקירות, ולא הטרידוני יותר. עד שיצאתי לאולם
עגול ורחב ידיים שכל היקפו מכוסה היה בדלתות סגורות. פתחתי את
הקרובה אלי. את פני קיבל גבר צעיר שנראה כהומוסקסואל; מאופר
היה ברעשנות, נשא על צווארו תכשיט מתכתי גדול ומבריק, שנראה
כבד מאוד, עגילים תואמים מתחו את תנוחי אוזניו וריח הבושם שלו
נדף למרחוק. מלבד המתואר לא לבש דבר. את שערו החלק והארוך סרק
לאחור והצמיד אליו סיכה אדירת ממדים וסרט מצועצע.
הרגשתי לא בנוח באווירה סטרילית זו ומיהרתי להסיר את קרעי
לבושי. הבטתי במראה שמעל שולחן האיפור של מארחי, שלא החלפתי
איתו מילה עד עתה. שנינו שתקנו, אולי ממבוכה ואולי מפני שלא
היה לנו מה לומר. התגברתי על השתיקה וביקשתי רשותו להשתמש בחדר
הרחצה שלו. הוא הנהן בהסכמה, וניגשתי אל המלאכה.
יצאתי רטוב ורענן. מארחי הדריכני אל המיטה הרחבה שניצבה במרכז
החדר. עתה משוכנע הייתי שנפלתי בידיו של אחד העליזים. אבל
הייתי עייף וכל גופי כאב עלי. השתרעתי על המיטה פרקדן ונרדמתי
מייד. חלמתי שאני נמצא בהרמון מלא נשים יפיפיות. אחדות מהן
מלטפות את גופי העירום בערגה, והשאר מביטות בנו תוך כדי צחוקים
כבושים ומתחנחנים. כעסתי על חוסר הפרטיות, וגערתי בהן שיעזבונו
במנוחה. הן צחקו בקול ולא זזו ממקומן. התעוררתי כועס. אבל
המשכתי לשמוע את המלמולים ואת הצחוקים הכבושים. אלא שקולותיהם
היו עתה גבריים, אם כי סגנונם נשמע נשי ביותר.
חיפשתי את מארחי. מצאתי אותו ניצב ליד הראי מאפר את עיניו;
תחילה צייר בעפרון, קו דק בתחתית ריסיו, לאחר מכן מרח את
עפעפיו באבקת איפור בצבע טורקיז עז, ולבסוף משח את ריסיו,
הארוכים להפליא, בצבע שחור. כל אלה התאימו מאוד לצבע הסגול של
לחייו.
הוא הרגיש במבטי וחייך אלי בידידות. "בוא," אמר בקצרה מושיט לי
גלימת משי מבהיקה. קמתי מהמיטה ונטלתי את הגלימה המוצעת.
אינסטינקטיבית חיפשתי את קרעי לבושי הישנים, ולא מצאתי אותם.
הוא בחר בזהירות מתוך ארון בגדיו, שמלא היה בגלימות בגזרות
וצבעים שונים, אחת בצבע כתום זוהר, והניפה על כתפיו. אני עשיתי
כמוהו, ויצאנו ללא אומר.
אולם הכניסה העגול המה מרוב אדם. כולם, כפי שנראה לי, היו
גברים מאופרים בשלל צבעים. הם פטפטו בלחש, כובשים צחקוקים
כנערות מבוישות. גם מארחי התערב ביניהם לוחש ומצחקק.
כמו על פי אות מוסכם, החל מצעד לעבר היציאה. כולנו צעדנו
במסדרון הארוך בעל המראות ושולחנות האיפור. מידי פעם פרש אחד
הגברים ועצר מול אחד השולחנות, ממתין. מארחי סימן לי בדחיפה
להיעצר. הבטתי סביב וראיתי שמצידי עומדים גברים ברווחים שווים
מול כל שולחן שלישי. הם עמדו במצב "נוח" צבאי, כאשר רגליהם
מפוסקות מעט וידיהם מאחרי גופם. הם בהו אל תוך המראה שלפניהם,
שותקים ומתוחים. אני נהגתי כמותם.
צלצול עדין של גונג נשמע מאי-שם, ולאט לאט התפשט לאורך המערה.
עתה הגיע המתח לשיאו. שולחן האיפור שממולי סב לאט, לאט על ציר
סמוי, חושף פתח חשוך, מהפתח יצאה גברתי. משני הפתחים שנפערו
לצידי יצאו שתי נערות נוספות. כולן עירומות בלתי מאופרות, וללא
כל תכשיט, פרט לפרגול קצר שהחזיקו בידיהן. גופן השזוף בלט,
כניגוד גמור לגברים שהיו חיוורים ומאופרים מאוד. חשתי עצמי
יוצא דופן כגבר היחיד הבלתי מאופר. שלושתן הסתדרו בשורה מולי,
ממתינות. הן היו יפות להפליא בעלות גוף אתלטי, אולם שריריהן
פותחו יתר על המידה, לפי אמות המידה הזכורות לי מהעולם
שנטשתי.
הבטתי סביבי כדי לראות כיצד נוהגים האחרים, וראיתי שכל הגברים
ניצבו עירומים, כאשר גלימתם פרושה לפניהם. פשטתי את שלי בתנופה
רבת רושם והנחתי אותה לפני. שלושת נערותי קרבו, והחלו סוקרות
אותי; תחילה סובבו אותי לאט, לאט, סורקות כל סנטימטר בגופי,
לאחר מכן לא היססו למשש את אשכי ותהו על משקלם, הם פערו את פי,
מביטים לתוכו כסוחר סוסים, ואז בדקו את תקינותו של מנגנון
הזקפה שלי. הוא היה תקין.
שוב הבטתי לצידי וראיתי שכל האחרים היו בתנוחות מיניות שונות,
כל אחד עם שלושת נערותיו. בטוח הייתי שמצפים שאטול יוזמה
בעניין זה, לכן לפתי את ידה של אחת הנערות. תגובתן הייתה בלתי
צפויה; הן הביטו בי בזעם, גברתי הניפה את פרגולה והחלה להכות
בי ללא הבחנה, היא הצליפה בפני, בבטני ובמפשעתי. הסתובבתי כדי
להגן על עצמי, והיא המשיכה להכות בגבי ובאחורי. נפלתי על פני
וזחלתי לעברה. התחלתי מנשק את כפות רגליה, מושפל עד עפר,
ואומנם הפיס הדבר את דעתה. ברגע שפסקתי חשתי את פרגוליהן של
נערותי על גבי. נשקתי את כפות רגליהן על פי התור, כדי להימנע
מהצלפותיהן. וכשדבר זה לא הספיק המשכתי מנשק את שוקיהן
וירכיהן. כך המשכתי במסעי מנסה להתחמק מהבלתי-נמנע. עד שנאלץ
הייתי ללקק את אבריהן האינטימיים, דבר שהפכן נוחות ומרוצות.
הטקס המוזר הזה נמשך זמן רב. חשתי בחילה מעצמי ומהריחות שדפו
ממני. נטלתי משולחן האיפור הקרוב בקבוק שנראה היה כמכיל בושם
כלשהו אולם לא הצלחתי להזליף את תוכנו, אף שנראה מלא. אחת
הבנות נטלה אותו מידי, ותוך כדי צחוק מבודח של שלושתן, סובבה
את תחתיתו. זרם עז פרץ מהבקבוק הקטן, שכוון אלי. היא התיזה על
פני, מעוורת את עיני, שצרבו ללא נשוא, והמשיכה להרטיב את כל
גופי שהחל לצרוב גם הוא. הריח היה בעיקרו נעים, אם כי הכמות
הגדולה שזכיתי לה הצליחה להמם את חוש הריח שלי לזמן ארוך.
גונג עדין סימן את גמר האורגיה המוזרה. כל הבנות נעלמו מאחרי
שולחנות האיפור שסבו שנית על צירם נועלים את הפתח הסמוי.
לא אהבתי את אשר חוויתי ולרגע חשבתי להתעופף מתוך מוזר זה,
שבוודאי יודע את אשר מצפים ממנו, אם רק אחזיר לו את השליטה
בגופו. אבל הסקרנות ניצחה בסופו של דבר. החלטתי להישאר עוד
יממה. דבר שהתחרטתי עליו מאוחר יותר.
כולם צעדו ממושמעים בחזרה לחדריהם, גם אני זכיתי לחדר פרטי,
בשכנות למארחי הראשון. לפני שנעלם מאחרי דלת חדרו, ביקשתי ממנו
בנימוס שיכנס לחדרי, וידריך אותי בצפונות המקום.
"שמי...צ'פ," דליתי את שמו של הפונדקאי שלי. לא מצאתי עניין
בהצגתי בשמי אני. "אני עומד לספר לך דבר שישמע לך מוזר ביותר,
אבל האמן לי אני לא מטורף, ואף לא שרלטן, אבל לפני כן רצוי היה
שתציג את עצמך." .
"בק," אמר בקצרה, ומאחר ששתקתי, ממתין להמשך דבריו, המשיך:
"אני פילגשו של וונוס האלוהית."
"שמע בק," אמרתי, אני רוצה לשאול אותך אלף שאלות על המקום הזה,
ועל גבריו ונשותיו ועל היחסים ביניהם. אבל יודע אני שאשמע
מוזר" - האם לא אמורים להיות הם המוזרים? "לכן חייב אני לספר
לך מי אני ומאיפה אני בא."
הוא הביט בי בסקרנות, רגע ארוך עד שאמר: "אני יודע; דיאנה צדה
אותך כמו רבים מאתנו. תוך זמן קצר תהיה כל כך תלוי בהן ותהיה
כל כך מרוצה מכך, שלא תצטרך להתעטף בסיפורים אקזוטיים."
"לא, בק," אמרתי, "אין לזה כל קשר למקרה שלי, איני מטיל ספק
במה שאמרת, אבל אני הדובר אליך, איני בן דורך, אני נשמה מהעבר.
הגעתי לגוף זה כדי לתהות על קנקנכם. אתה יודע שבלב היבשת אתם
נקראים מוזרים?" בק, למרבה הפלא, לא נראה מבוהל או אף מופתע
מהגילויים, ואמר: "אתה לא המקרה הראשון או היחיד, בסביבה, גם
אני כך. חשדתי בכך שאינך מי שאתה נראה, מהרגע הראשון. מבטך לא
היה מושפל, כדרך כל הגברים האחרים. מתי יצאת?" שאל.
"אה..." אמרתי מנסה להיזכר, "אה... אלפיים וחמש, אני חושב."
"לי היה קל יותר," הסביר, "אני יצאתי בעקבותיך, באלפיים מאה.
כבר אז הורגשה נטייה חזקה של החברה לכוון המאטריארכלי, אלא
שהתערבות נסיכויות הנפט, קטעה מגמה זו בתחילתה. המוצא היחיד
לפמיניסטיות היה להקים חברה מבודדת בשולי המדבר."
"איזה מדבר?" שאלתי בתמיהה, "לא ידעתי שקיים מדבר ביבשת
אירופה."
"אומנם לא היה מדבר בתקופתך. אולם הפלנטה עברה תמורות קשות
במאה שאחריך; כתוצאה מעיבוי שכבת דו תחמוצת הפחמן, מהתעשייה
ומהמכוניות, נוצר אפקט חממה. הטמפרטורה הממוצעת עלתה במספר
מעלות מועט, וכל דרום היבשת הפך מדבר. אנחנו נמצאים כרגע במה
שהיה ספרד."
הנדתי את ראשי בהבנה, לא בטוח הייתי שמאה שנים אחרי נשמרו
הסימנים לכן ולא אבל נראה שהבין אותי.
"ספר לי על החברה כאן," אמרתי, אבל לפתע נזכרתי בדבריו
הקודמים, ולכן הוספתי: "אבל לפני-כן ספר לי עלי; האם הצלחתי
לחזור? איפה שמעת עלי?"
צ'ק חייך בפעם הראשונה מאז פגשתי בו ואמר: "כן וויליאמס, כן,
הצלחת לחזור, וכתבת ספר מדהים. שעורר וויכוחים רבים מאז. מאה
שנים אחריך יצאתי אני בעקבותיך לאותו הזמן ואותו המקום. בספר
שלך אתה מתאר את הפגישה איתי. כך שידעתי שהיא תתקיים."
"יתכן שיש עוד נוסעי זמן בינינו?" שאלתי.
"אתה לא מתאר פגישות נוספות. אבל בהחלט יתכן שיש נוסעי זמן
נוספים, שמעדיפים לא להתגלות."
"רגע," אמרתי, "לא כל כך מהר, "אני הגעתי לזמן זה לגמרי במקרה,
פשוט תעיתי במנהרה ומצאתי עצמי כאן, איך יכולת לכוון את עצמך
לזמן זה?"
צ'ק שתק, לא היה לו הסבר לכך. ידענו שנינו שלא נוכל להסיר את
מחסום אי האמון בינינו. אף שידע את שמי, העדפתי לא להתייחס
לדבריו, בקשר לחזרתי, ברצינות יתרה.
"בוא לא ניכנס לזה עכשיו," הרגעתי אותו, "בוודאי יכול אתה לספר
לי על החיים כאן."
"כן," השיב, "אלא שהשעה מאוחרת, עוד רגע יכבו לנו את האור
ונאלץ להסתדר בחושך. דע לך שהעונש, במקום זה, על יחסים
הומו-סקסואליים, או אף חשד בכך, הוא מוות."
החדר שהוקצה לי מצא מאוד חן בעיני, כאילו ידע מישהו את טעמי.
בניגוד לחדרו של צ'ק, שלטו בחדרי צבעי פסטל נעימים ומרגיעים.
התקלחתי בשקיקה, שוטף מעלי את מאורעות היום. נרדמתי ברגע
שהנחתי ראשי על הכר.
התעוררתי בחשכה מוחלטת, לא ידעתי היכן מתג התאורה. ניסיתי לגשש
ליד מיטתי בכל כוון אפשרי, והעליתי חרס. לא היה לי דבר לעשות
בחשכה, לכן המתנתי בעיניים פקוחות.
משב רוח קל וקול חרישי של פתיחת דלת, הגיעו לתודעתי באיחור.
"מי שם?" לחשתי.
"ששש..." השיב קול נשי, "אל תגיד דבר. מייד אסביר לך הכול."
היא נדחקה מתחת לשמיכה שלי ואני, ככל גבר אחר, עטפתי בזרועותיי
את גופה הרועד. לאט, לאט הפשיר גופה הקפוא. ריח שערותיה רענן
היה והזכיר לי שמפו לתינוקות. היא הפסיקה לרעוד ונראה היה לי
שזה הזמן להשביע את סקרנותי, אם כי יכולתי לחשוב על השבעה של
צרכים אחרים. אבל חוסר האונים שלה, המסירות והאמון שנתנה בי
מנעו זאת ממני.
"כן?" אמרתי, ולא הוספתי דבר, ממתין לדבריה.
"אתה לא מכאן," אמרה בבטחה, "מייד ראיתי שאתה לא מסתדר בעולם
האמזונות."
כך הן קוראות לעצמן, חשבתי בלבי, אבל לא אמרתי דבר.
"כשהצלפנו בך אתמול, בטקס, הבטתי בעיניך וראיתי שאינך כנוע ככל
הגברים. ראיתי שגאוותך לא נשברה, למרות יחס הכוחות, וזה גרם לי
פחד נורא."
"למה פחד?" שאלתי.
"עולמנו קיים רק בזכות שליטתנו הפסיכולוגית בגברים. איננו כל
כך חזקות, פיסית, אבל יש לנו יתרון פסיכולוגי עצום. מצאנו
שגברים הם יצורים פרימיטיביים שאינם זקוקים לחופש יצירה או
חופש ביטוי; מספיק אם נבטיח את צרכיהם הגופניים: אוכל ומין,
ואת הצורך הפסיכולוגי שלהם להיות מושפלים, לא ירימו ראש. אנחנו
מספקות להם את כל זה, וכל תפקידם הוא השתתפות בטקסים
היומיים."
"קשה להגיד שסיפוק סטיותיכם המיניות הוא דבר קל כל כך." טענתי,
"אתן משעבדות את הגברים שלכן, ומשתמשות בהם כאילו היו חפצים
דוממים. פשוט אינכן נותנות להם הזדמנות להרים ראש."
"רואה אתה? מזה חששתי כאשר ראיתי את תגובתך. איכשהו ידעתי
שלמרות השתתפותך בטקס, רוחך לא נשברה. צריכה הייתי לדווח על כך
- דבר שהיה חורץ את גורלך להשמדה מיידית, אבל אני העדפתי לשתוק
כי מצאת חן בעיני. בוא נברח יחד ונחזור לצפון התרבותי."
נאנחתי עמוקות ואמרתי: "זה יותר מסובך מאשר נראה לך. בשמחה
הייתי חוזר לעולמי, ולוקח אותך איתי אלא שאיני יודע לעשות זאת.
לכל היותר אצליח להחזיר את עצמי לבריטניה, וגם זאת, ללא גופי
הנוכחי."
היא נרעדה בזרועותיי. כנראה הפחידוה דברי, שלכל הדעות היו
יוצאי-דופן שכבנו דוממים זמן מה, ואז השתחררה מזרועותיי
בזהירות והסתלקה בחשאי, כפי שבאה.
אחרי רגע נדלק האור מעצמו. קמתי במהירות מביט על עצמי בראי
מהסס אם להתאפר בנוסח המקום, אולם מכיוון שלא ידעתי לעשות זאת
ויתרתי. בדקתי את הסידורים בחדרי ומצאתי מלבד חדר רחצה משוכלל,
גם מטבח נאה המצויד בשכלולים שלא הכרתי. הבטתי סביב מנסה לגלות
רמז לדרך הפעלת הציוד הבלתי מוכר, אולם קול סינטטי שאל ברוך:
"מה תאכל?" והמשיך, "אנא הזמן לאט ובקול ברור, המתן לאישור
לאחר כל משפט."
הזמנתי ויצאתי להתרחץ. כאשר חזרתי הייתה הזמנתי מוכנה על שולחן
האוכל. שערתי שהורדה לשולחני דרך הפתח בתקרה שמעליו.
בתום סידורי הבוקר - האם באמת היה זה בוקר? - יצאתי לאולם
העגול ששימש את הדיירים לפעילות חברתית. במרכז החדר ניצב מקרן
טלוויזיה תלת ממדית שהקרין ללא הרף סרטי פעולה וסרטים
פורנוגראפיים. הדמויות המגוחכות חרגו מידי פעם ממרכז החדר
וטיילו באין מפריע בין הצופים ועליהם. איש לא נתן ליבו אליהן,
ולאחר זמן קצר, למדתי גם אני להתעלם מהן.
התוודעתי לחלק מהגברים, שיחקנו משחקי חברה ונהניתי מאוד
מהפינוק וחוסר הדאגה. למדתי את סדרי המקום, והם נראו לי סבירים
בהחלט. דאגה אחת כרסמה בלבי; לא ברור היה לי מה תעשה הנערה
שביקרה אותי, האם תסגיר אותי?
לאחר ארוחת הצהרים שכבתי לישון בחדרי, עד שהעירוני לטקס היומי.
הפעם ידעתי את מקומי, עצרתי והמתנתי, כמו כולם. סקרן הייתי
לדעת אם אצליח לנחש מי משלושת נערותי - כך כיניתי אותן בלבי -
הייתה זו שביקרה אותי.
הכול התנהל כמו אתמול, אני גמלתי בלבי לא להיות מוכה, ולכן
המתנתי ליוזמתן. סתם עמדתי עירום, הגלימה פרושה לפני, ואני
ניצב 'נוח'.
הן קרבו אלי שלושתן, תפסו אותי בזרועותיי וברגלי, ועקדו אותי
בחבל דק ומכאיב, כאשר כל גופי מקופל, ידי ורגלי קשורות אלה
לאלה. כל ניסיון להשתחרר מתנוחה זו היה מלווה בכאבי תופת,
מהחוט הדק שחרט בבשרי. במצב מביש זה הציבוני על בירכי וידי,
והצליפו בי בפרגוליהן. יכולתי לראות במראות את גופיהן האתלטיים
ואת ריצוד השרירים בזרועותיהן. עד שהנחוני לנפשי והלכו לחפש את
סיפוקן המיני אצל מישהו אחר.
לא יכולתי לשאת יותר את ההשפלה שבמצבי. צר היה לי להשאיר את
הפונדקאי שלי במצב כה מביש, אולם לא נותרה לי בררה. החזרתי לו
את השליטה בגופו אט, אט כדי למנוע ממנו את ההלם הצפוי. לאחר
שחשתי שמצליח הוא לשלוט בגופו למרות המצב האובייקטיבי הקשה,
פרחתי לי ממנו. הלכתי לחפש את היהודים.

פרק 9

זקוק הייתי למילת קוד, למעין סיסמה שתקשר אותי אליהם. חשבתי
במרץ, ולא העליתי דבר. שחזרתי במחשבתי מילים שקלטתי מחברי
היהודים - והיו לי כמה וכמה כאלה - הם תמיד מלמלו משהו, מה זה
היה? חבל שלא שאלתי את פרוש המילים, אולי כך הייתי זוכר אותן.
משום מה באו למחשבתי תמונות של אנשים בעלי זקנים מחודדים
ומגבעות עגולות שחורות. לאחר רגע ריחפתי ביניהם.
הדברים הראשונים שחוויתי היה הלכלוך והשקט. האנשים האלה כמעט
ולא שוחחו ביניהם. כל אחד עסק בשלו מתעלם מהסובבים אותו.
התקשורת ביניהם נעשתה רק באשר לצרכים מידיים, כגון; "קח",
"תן", "מייד", "המתן". הם לא ריכלו, לא החליפו דעות ולא
התעניינו במעשיו של הזולת. הם היו בודדים להחריד, למרות שהיו
בחברת בני סוגם.
ריחפתי לי ביניהם מנסה לברור לי את המתאים לצרכי, אולם כיעורם
הבולט הרתיע אותי; הם היו נמוכי קומה, כמעט ננסים ובעלי
פרופורציות מעוותות; ראשיהם גדולים היו ביחס לגופם רגליהם
קצרות וידיהם, לעומת זאת, ארוכות היו עד שבקלות רבה יכלו לגעת
בכפות רגליהם, מבלי להתכופף. אפיהם גדולים היו ומעוקמים בצורות
מצורות שונות. גרוע מכל הייתה אחדות מחשבתם, כאילו שואבים היו
את הרהוריהם ממקור אחד, שהוא מעין מוח משותף.
ניסיתי לחפש כוון שממנו זורמות המחשבות, אבל מצאתי אותן סובבות
במערבולות לולייניות, אין סופיות. כולם טבולים היו בהן, עד שלא
נשאר לאיש מקום לחשיבה מקורית כלל. לא ויתרתי, אבל חייב הייתי
להתרחק קמעה ולהתנתק מהם, כדי שאוכל להתמצא בסביבתם. נסקתי אל
על, פניתי מטה וחוויתי זרמים פסיכולוגיים חזקים היוצאים מבית
מרכזי בכפר ומתפשטים לכל עבר כקרני אור. דאיתי לתוכו בזהירות.
הוא ישב על כורסה ענקית, מרופדת בכרים רבים, גדול ושמן להחריד.
נראה היה שבגלל משמניו אינו מסוגל להניע את איבריו. הוא ישב
ללא נוע, ובהה. מחשבותיו יצאו מראשו משודרות בקבצים עטופים
וארוזים בקפידה. כל קובץ הכיל את הכתובת לה נועד; היו שם קבצים
המיועדים לכולם, היו המיועדים ליחידי סגולה, מחשבות לבורים
ולתלמידי חכמים, לכופרים ולצייתנים, לסקרנים ולאדישים לעייפים
ולנמרצים, לאוהבים ולשונאים. ניסיתי לבדוק את תוכנם של הקבצים;
מלאים היו מצוות. למרות השוני בסגנון ובצורת ההגשה; היה תוכנן
זהה. לכולם נאמר מה עליהם לעשות בכל עת; מה לאכול ומה לשתות,
מתי להתפלל ומה לומר, כמה פעמים ביום להטיל מימיהם, כיצד לערוך
את השולחן, עם מי, מתי ואיך לקיים יחסי מין, אילו ספרים
ועיתונים לקרוא, ואילו לא לקרוא, כיצד לנהוג באבל, וכיצד
בשמחה, כיצד לחגוג ימי הולדת, כיצד לבלות את הפנאי, מתי לעבוד
ומתי לשבות. ידעתי שהוא האיש אותו אני מחפש; דרך חושיו
ובאמצעות מוחו ואישיותו, אצליח להתוודע לחברה מוזרה זו. תחילה
סברתי לתומי, שחברה זו הוקמה ממעוותי צורה שנדחו על ידי
האנושות, ומכאן מומיהם המורשים מדור לדור. אולם ככל שלמדתי
להכירם דרך עיניו של מארחי נודע לי שלא כך הדבר. אולם לא אקדים
את המאוחר ואנסה, למרות סערת נפשי, לספר את הדברים בסדר
הגיוני.
תגובתו האדישה של מארחי, לחדירתי 'לרשות הפרט' שלו הפתיעה
אותי. נראה היה שעצלנותו מונעת ממנו כל תגובה. הוא פשוט לא חש
בקיומי או התעלם ממני בכישרון רב. גם אני עייף הייתי והחלטתי
לא להתערב בשלב זה, אלא ללמוד באמצעותו את כל אשר ניתן ולאחר
זמן לפרוח לי לדרכי, אלא שלא כך היה.
איני יודע כיצד עברו עלי השעות הראשונות, הרגשתי כאילו הולך
אני ונמוג, כאילו הולך האני שלי ודוהה במהירות. זכרתי שאמור
אני לחזור ולספר את הקורות אותי, לפי דברי חברי שבעולם
האמזונות, אולם איבדתי את בטחוני בכך. תקף אותי פחד שלא יאומן;
כל אותם רצונות סמויים ששמרו על המינים לבל יכחדו, קמו לתחייה
כיצר קיום שאינו ניתן לשליטה, כאילו מוות שני זה הוא-הוא אסון
גדול באמת, בעוד מותי הראשון אינו כה חשוב. לאחר זמן ויתרתי על
המאבק, ואז לאט, לאט חזרה אישיותי והתגבשה, מנצלת את האנרגיה
שעמדה לרשותה בתוך גופו של מארחי. שוב התחלתי מרגיש בנוח,
והתפניתי לקריאת הרהוריו.
למרבה הפלא מחשבותיו הסמויות, אלה שלא שודרו כהוראות ביצוע,
היו בנאליות מאוד, הן לא עסקו בבעיות פילוסופיות כגון; יחסי
האל עם בני האדם, או עם בני העם הזה. מחשבותיו עסקו בעיקר
בשלושה דברים: מזון, מין ושלטון.
זמן רב חיפשתי הזדמנות להציג את עצמי, ולא מצאתי. לא יכולתי
להתאים עצמי לתבניות מחשבותיו; רוב בני האדם מביעים רק במעט את
מחשבותיהם הסמויות, כך שמהרבה מחשבות נותרות מעט מילים. אצלו
עלתה כמות המידע המשודר לאין ערוך על כמות החשיבה, נראה היה,
שמה שאמור להיות מקור הנביעה של המידע המשודר, היה כמעט ריק
מתוכן, לתכלית זו שמשו תסריטים מוכנים. כל מה שצריך היה לעשות,
היה לברור את התסריט הרצוי, ולכך לא נדרשה אינטליגנציה גבוהה.
הוא ישן! הבריקה בי מחשבה, הוא ישן ומוחו ממשיך להגיב על
האירועים! יתרה מכך חייהם של מאות אנשים מושפעים, או מוטב
לומר; התנהגותם בשטחים רבים נקבעת, מהרהוריו השטחיים של יצור
ישנוני זה.
חיכיתי בשקט עד שיתעורר, זה ארך זמן רב, אולם לבסוף החל מראה
סימני מעודדים. בזמן שישן למדתי את מנגנונו, שהיה מדהים
בפשטותו, ואז פניתי אליו בקולו - דבר לא יכול היה להפר את
שלוותו, אף לא שיחה עם מתים - "למה אתם כל כך מכוערים?"
שאלתי.
"שקר החן והבל היופי."
"אבל איך הצלחתם ליצור דור מעוות כזה?"
"זו שאלה של טעם; אנחנו יודעים שבצורתנו זו מתקרבים אנחנו אל
האל, בעוד ששאר בני האדם, מלבד המכוערים שביניהם, עסוקים
בטיפוח גופם ואינם מסוגלים להגיע למעלה רוחנית הדומה לשלנו."
"איך זה שאינך נבהל משיחה עם מתים?"
"צריך אתה לחשוש לגורלך, 'דיבוק' . בטוח אני שהספקת לחוש בכך."
אכן זכרתי עדין את הסיוט שעבר עלי לפני זמן מועט, ובאמת התחלתי
לחשוש. אבל הסקרנות לדעת איך כל זה יגמר, נצחה. נשארתי.
היה לי זמן להרהר במה שאמר, ואלה הן המסקנות אליהן הגעתי בסופו
של דבר, נעזר בהרהוריו הנדירים של מארחי, ברור היה שכל אשר
חייבים הם לעשות, או אף לחשוב, נוסח בקפידה על ידי אלוהים,
המסורת ונציגם עלי אדמות. מכיוון שלא נותר בתנאים אלה מרחב
יצירה כלשהו, התחרו זה בזה באדיקותם. תמיד ניתן היה 'לשפר
משהו', להפכו לקשה יותר לביצוע, סגפני יותר. נראה היה ששאיפה
משותפת היא להימנע מכל דבר מהנה, להפך, להעדיף את הקשה, המענה,
גורם הסבל הגדול ביותר. אולם גם פעולות יום-יומיות כגון אכילה
ומין מסוגלות לגרום הנאה, ולכן המציאו דרכים שונות ומשונות
לפגל גם את אלה; אכילה מותרת הייתה רק למי שאינו רעב. אם הרגיש
מישהו צורך לאכול חייב היה להתגבר על תאווה זאת לפני שהורשה
לגעת במזון. לכן השתדלו להכין מזון בעל טעם רע ככל האפשר ודוחה
גם בריחו וצורתו. בענייניי מין הייתה השיטה דומה; מותר היה מגע
מיני שאין עימו תענוג. כך שתמיד הועדפו הנשים והגברים הכעורים
והדוחים. קיום יחסי אישות עם אלה נחשב למעלה יתרה, כי הווה
מעין צורת הקרבה או סיגוף. כתוצאה משיטה זו הלכו והתכערו, הלכו
והתנמכו, עד שצפוי היה שיגיעו להיות ננסים אמיתיים, מעוותי
צורה ופרופורציות.
לא יכולתי, ואולי לא רציתי, לחנכם מחדש, הרי איני שייך לזמן
זה. אם כי חלפה במוחי מחשבה, שלא אצליח לחזור לזמני המקורי.
הלילה הראשון עבר עלי ללא אירועים מיוחדים. מארחי נעור מלא
מרץ, כאדם היודע מה עומד בפניו. הוא טיהר את גופו במים קרים,
יותר מה שהייתה זו רחצה, היה זה סיגוף, התפלל את התפילות
המתחייבות, ישב על כיסאו הרם והמתין. לאחר זמן קצר הצטרפו אליו
עשרה גברים כעורים ומזוקנים. הם התלחשו בשפה שאינה מוכרת לי,
אם כי הזכירה לי גרמנית עתיקה, לאחר שנחה דעתם החלו למלמל בקול
אחד, דברים לא ברורים. קולותיהם הלכו וגברו ככל שעבר הזמן עד
שהגיעו לעוצמה שלא תאומן. כולם היו בטרנס אדיר; התנדנדו לכל
עבר כנחשים אנושיים. אחדים פרצו בבכי מר, שנשמע כנובע מעמקי
נשמתם. ניסיתי לשמוע את אשר זעקו, הצלחתי לפענח רק:
"פרה-אדומה, פרה-אדומה."
הרגשתי חוסר נוחיות שהלך וגבר ככל שנמשכה התפילה המוזרה. ואז
זעקו בקול אדיר: "דיבוק צא, דיבוק צא!"
הם הצביעו עלי באצבעותיהם כאילו ידעו איפה אני שוכן. עולמי חשך
עלי, הרגשתי שלא אשרוד; אישיותי הלכה ונמחקה, הלכה ודהתה עד
שכמעט לא נותר ממנה דבר. נסתי בבהלה; יצאתי מגופו.
לרגע חששתי שאיחרתי את המועד אולם כאשר אספתי, אחד לאחד, את
הרהורי, נזכרתי בסיפור שניסיתי לכתוב בהיותי בחיים; הוא עסק
'בגזון', יצור גזי בעל אינטליגנציה, שהיה מפזר את פרדותיו בחלל
ובבוא העת, כאשר התגעגע אליהן, היה אוספן, והן חוזרות היו
עמוסות מידע ומעשירות את מאגריו.
מכיוון שיצאתי מכלל סכנה וריחפתי בחדר בבטחה, התפניתי לחוויות
חדשות, ואז היא הופיעה; קטנה ועלובה, מגששת בחרדה את דרכה
במנהרת האור. כוח סמוי שאב אותה במהירות לעבר היציאה, ותוך
שניות נעלמה. גופו ישב חסר תנועה במותו כמו בחייו, אבל מוחו לא
שידר דבר.

פרק  10

דאיתי בשקט לתוך אחד מעשרת ידידיו, לא בררתי, נתתי ליד המקרה
להנחותני. לפי הצמרמורת שחלפה בגוו, הבנתי שחש בקיומי ומודע
הוא לכך שהפך לנושאו של הדיבוק שעזב בחפזה את רבו הנערץ.
השתדלתי לסייע לו ככול שיכולתי, להסתיר את נוכחותי. שנינו
רצינו בכך.
עשרת הגברים החלו בתפילה לעילוי נשמתו של המת. אותה נשמה
עלובה, שחלפה מבוהלת במנהרת האור. בתום התפילה הלך כל אחד
לדרכו. המתנתי עד שנישאר לבדינו והתחלתי לומד את אישיותו
ומנגנוניו.
ציפיתי למצוא אישיות מדוכאת, המתאימה - לפי הבנתי - לאורח חיים
שבטי זה. למרבה הפלא, הייתה בו עליצות סמויה, שלא באה על
סיפוקה, ולכן מלאה את כל אישיותו. חשתי שעם קצת עידוד, יחל
לרקד ולפזז. כל אותה חזות קודרת, לא הייתה אלא מסווה למעיין
שופע של שמחת חיים וסקרנות אין-קץ.
"האם מודע אתה לקיומי בתוכך?" שאלתי בקולו.
"בוודאי," השיב, "סקרנותי עולה על גדותיה, לדעת מי אתה ומהיכן
באת."
סיפרתי לו סיפורי וכרתנו ברית אחים. ברור היה לי שבמשכן זה,
שאימצתי במקרה, שמור אני מכל משמר.
מארחי היה סנדלר במקצועו, או מוטב לומר בתפקידו בשבט. מכיוון
שהשבט התנהל כקומונה קדומה; כל אדם התמחה במקצוע חיוני כלשהו.
אנשים אלה לא השתמשו בכסף או אף בדומה לו, אדם עשה מלאכתו
אמונה מרצונו החופשי, או אולי כדי לזכות במחמאות, שניתנו
במשורה, וכאשר ניתנו התעטף המתנצל בצניעות מעושה שהפכה למעין
טקס.
מארחי היה תופר הנעליים היחיד של השבט. הן נתפרו מחומר פולימרי
חזק, שיוצר בחצר האחורית של ביתנו, על ידי בישול ארוך של
תמציות צמחים ויציקת התערובת על משטחים ישרים, לייבוש. מעולם
לא למדתי מאין לו אומנות זו, אבל ברור היה שייצור החומר דרש
ידע נרחב בכימיה אורגנית, ושום אמצאה פולקלוריסטית לא יכולה
הייתה להביאו לשלמות זו. כאשר יבש החומר והפך ליריעה גמישה
וחזקה להפליא, גזר אותה מארחי, במספריים פרימיטיביים, במומחיות
רבה וללא מדידה כלל, לרצועות בעלות צורות ומידות שונות.
מרצועות אלה תפר מוקסינים, שאמורים היו להיות מכוערים ובלתי
נוחים, ככל שניתן. אלא שמותו של מנהיגו הרוחני קרא דרור לרוחו
היוצרת, וכל הנעלים יצאו תחת ידיו כיצירות אומנות חד-פעמית. כל
זוג יפה היה יותר מקודמו והתאים באופן מושלם למיועד לנעול
אותו, מבחינת מידתו וצורתו. מסתבר שידע בחושו המיוחד, את טעמם
ומידת רגליהם של כל אנשי השבט. את הנעליים שייצר מסדר היה בפתח
בקתת העץ שלו, ממתין שיבואו לקוחותיו. כאשר הופיע מי מהם,
מקבלו היה במאור פנים ומצביע על הזוג המיועד לו. כך נוהג היה
בזקנים בגברים בילדים ובנשים.
מארחי חי בגפו. צרכיו האישיים היו צנועים מאוד; כאשר רעב, ניגש
לבקתתו של האופה ונטל מהאצטבה המיועדת לכך, ככר לחם שחור שהכין
האופה במיוחד עבורו. לחם זה, טבול בשומן כלשהו, היה כל מזונו.
כאשר תפר את נעליו היה נותן דרור למחשבותיו והן היו נושאות
אותנו למרחבים. נודדים היינו בין כוכבים, וגלקסיות, ופוגשים
בדרכינו יצורים שונים ומשונים, דמויי חיות או אנשים. פעם אחת
פגשתי במסעות אלה את עצמי, או מוטב לומר את נשמתי התועה, והדבר
הפחיד אותי מאוד. מארחי, שחש בכך מייד, הוריד אותי משם בעדינות
רבה, לפני שאפגע.
אישיותו הנעימה וצניעותו הקנו לו מעריצים רבים, שהיו באים
להתייעץ עמו בכל מעשיהם. רגילים היו לשאול בכל את דעתו של רבם,
וכאשר נפטר נותרו נבוכים. בניגוד לרבם המנוח שהפכם משעובדים
לרצונו, היה הסנדלר מעורר את מחשבתם העצמאית, גורם היה להם
לחשוב ולהחליט בעצמם. לאט, לאט הפך מנהיגם החדש, ושינה את
סגנון חייהם; הסיגוף לא היה יותר בעל ערך מוחלט, מותר היה
ליהנות, אם כי לא להתהולל. תוך זמן קצר חזרה השמחה לחייהם,
עיניהם הבורקות הפכו את כיעורם לנסבל. היופי תפס את מקומו
הראוי. הנשים החלו מתאפרות בניסיון לכסות את הפגמים שהבליטו
קודם לכן. ברור היה שתוך מספר דורות יחזרו ויהיו ככל האדם.
משנעלמה זרותם לא מצאתי יותר עניין בשהייה ביניהם. לא ידעתי
לאן אפנה ומתוך הרגל שדבק בי, התייעצתי עם מארחי: "קשה עלי
הפרידה ממך, מארחי," אמרתי, "אבל ידוע לי שחזרתי לזמני, בסופו
של דבר, וחש אני מעין מחויבות לעמוד בייעודי - אם יש דבר כזה.
לא ברור לי איך וכיצד קרה הדבר אבל יודע אני שלא יקרה הדבר
כאן. היית מארח נפלא, ומאוד הייתי רוצה לשמוע את עצתך בקשר
להמשך דרכי."
נדמתי, לא ידעתי מה להוסיף. גם הוא שתק, אבל יכולתי לחוש את
רגשותיו החמים זורמים לעברי ועוטפים אותי כליל. קל היה להתמכר
להרגשת רווחה זו, זקוק הייתי למשאבי נפש רבים כדי להשתחרר
ממנה.
הרהוריו הסמויים הלכו ולבשו צורה: "זומבי," אמר, "אתה זקוק
לעצתו של זומבי."
לא ידעתי מי הוא אותו זומבי מסתורי ואף חששתי להגות את שמו,
שמה אמצא עצמי בתוכו, לא פשוט להיות רוח.
"זומבי," הסביר מארחי, "הוא זקן חכם ששמעתי את שמו מפי ידיד.
אותו ידיד טען שהוא האדם היחיד עלי אדמות שהתנסה במסע זמן וחזר
רצונית לזמנו המקורי."
דבריו עוררו את התלהבותי, רציתי לצאת לדרך מייד אבל הנימוס
חייב אותי להמתין. קיוויתי לאסוף בתקופת הביניים, נתונים
נוספים שיוכלו לכוון אותי למקומו, אלא שידיעותיו של מארחי היו
דלות מאוד. כך, תוך תקווה לבאות, המשכנו בשגרה היום יומית.
מידי פעם חזר ועלה זומבי בשיחותינו הממושכות, אבל לכלל תכלית
לא הגענו.
אותו בוקר חשנו שנינו שהיום חייב לקרות דבר מה. האוויר היה
מחושמל.
"זומבי," לחשתי לעצמי בשפתיו.
זרמתי... פרוש הייתי באורך בלתי ידוע, כאילו קצי האחד נשאר
נעוץ במוחו של מארחי ואילו השני מתפתל אותם פיתולי זמן ומקום,
פיתולים סמיכים חסרי ראשית ואחרית.
"מה אני?" חלפה מחשבה במוחי, "האם האישיות הקיימת מחוץ לגוף
היא צורת אנרגיה? או אולי אינני קיים כלל, ואותן מחשבות שנראה
לי שאני יוצרן אינן אלא פרי יצירתו של אחר? האם אני המהרהר או
המהורהר?" לא ידעתי את התשובה לכך, אבל נראה שהרהורים אלה
אפשרו לי להתרכז ולא לאבד את זהותי.

פרק 11

היה בו משהו מוכר כמו פגישה עם מכר ותיק לאחר פרידה ארוכה. הוא
היה מנהיגם, ללא ספק, מנהיגם של השתקנים. הרהוריו חדים היו
כתער, כל מחשבה נפרדת הייתה מקודמותיה בסימני פיסוק, אותם חשב
ממש.
"מוזר, פסיק, מי הזר שפלש לישותי? סימן שאלה. דבר כזה עוד לא
חוויתי. נקודה. יש לך מה לספר? סימן שאלה."
"כן," השבתי ללא היסוס, "אני מהעבר." השתתקתי, ממתין לקריאת
התפעלות, או בהלה, אולם שום דבר כזה לא קרה. הוא המתין שאמשיך
בדברי, ולא ראה צורך להפסיקני. "עשיתי ניסוי במוות קליני, אני
מאלפיים וחמש, אולי תוכל להדריך אותי איך לחזור לזמן שלי? או
תסביר לי מה קרה בינתיים לגופי המצפה לי באיזשהו מקום."
"אתם מדברים ללא פסיקים וללא נקודות? סימן שאלה."
"לא, פשוט אנחנו מצלילים אותם ולא קוראים אותם ממש."
הוא לא הבין וכל ניסיונותיי להסביר לו, לא עלו יפה. לא ידעתי
כיצד להדגים לו את צלילו של סימן שאלה, נאלץ הייתי להשתמש
בקולו לצורך זה, וכך עשיתי, קולו יצא צרוד ובלתי מאומן: "מה?"
הדגמתי.
"אל תעשה זאת יותר! סימן קריאה, זה לא מנומס להשמיע קולות.
נקודה."
עברתי מייד להעברת מחשבות, לא רציתי לריב עם זה שנראה לי
כתקוותי האחרונה.
"ספר לי, פסיק, למה זה לא מנומס לדבר? סימן שאלה?" חיקיתי
אותו.
"כי, פסיק," השיב לי, "פעולות חייתיות רבות רוסנו על ידי האדם.
נקודה. ככל שהאדם מתקדם יותר, פסיק, הוא נפטר מהרגלים חיתיים
רבים יותר. נקודה. אנחנו הצלחנו להפטר מהדיבור! סימן קריאה. כל
הקשר בינינו, פסיק, נעשה על ידי שפת-גוף בלבד. נקודה."
"אתם מצליחים תמיד? סימן שאלה."
"לא, פסיק, אבל זה לא העיקר, פסיק, העיקר, פסיק, זה לא לדבר,
פסיק, ואז גם לא מדברים שטויות. נקודה." השיחה נראתה לי מייגעת
מאוד עם כל הפסיקים והנקודות, ולכן ניסיתי לחזור לענייננו.
"בו נחזור לעניין הזמן. נקודה." ביקשתי.
"מה רצית לדעת? סימן שאלה."
"איך חוזרים? סימן שאלה, איך עוצרים את הזמן? סימן שאלה,"
הוספתי כאשר נזכרתי לפתע בחוויותיי וביפהפייה שבגללה התחלתי את
כל הפרשה.
"לחזור זה יחסית פשוט: נקודתיים. כל מה שעליך לעשות, פסיק,
הוא; נקודה ופסיק, לחפש לך אדם גוסס, פסיק, להמתין עד שתצא
נשמתו, פסיק, ולרחף בעקבות נשמתו, פסיק, לאזור הדמדומים.
נקודה. שם, פסיק, נסה להכיר את זמנך המקורי, פסיק, ולך אליו!
סימן קריאה."
נזכרתי במנהרה שראיתי בעת פטירתו של הרב, ונראה היה לי שמסוגל
אני לחזור בכל עת, לכן לא מיהרתי יותר. האמנתי באיש והחלטתי
לספר לו את סיפורי.
"יצאתי בעקבות אשת עסקים יפהפייה שהתאבדה. נקודה. רציתי להבין
אם התופעות העל-טבעיות שקרו לאחרונה... שלוש נקודות, לפני
מאתיים שנה. נקודה הם אחיזת-עיניים, פסיק, או שיש בהם ממש.
נקודה. הצלחנו לחשוף את כל התרמיות הקטנות שלה, פסיק, רק את
עצירת הזמן לא יכולתי להסביר, פסיק, ולכן יצאתי למסע הזה,
פסיק, מקווה להסביר את התופעה. נקודה."
"את הטריק של עצירת הזמן לא אוכל ללמדך, פסיק," נאנח מארחי,
ונחרד מהקול שהשמיע, "פשוט איני יודע אותו. נקודה." המשיך ללא
קול.
נשארתי איתם זמן מה, לומד את תורת הפנטומימה. התברר שלא היה
להם כל קושי בתקשורת בין אישית, בדומה לחרשים מלידה השתמשו
בשפת סימנים, אלא שלא פיתחו שיטת איות, ולכן ידעו להעביר
מושגים בלבד. הדבר המרשים ביותר היו 'השיחות' הקצרות שלהם. כל
מפגש כלל תנועות בודדות בלבד.
כאשר עקבתי אחרי מחשבותיו של מארחי בזמן השיחה, לא יכולתי שלא
להתרשם מהכמות האדירה של המידע, שזרמה במוחו במהלכה. באחד
הבקרים הגיעה אישה להתייעצות עם המנהיג. היא הניעה ידיה פעמיים
מצד לצד, ובמוחו של מארחי הצטיירה, במהירות בלתי אפשרית התמונה
הבאה: בוקר, חדר שינה, זוג ישן במיטה רחבה, אשר משטח השינה שלה
קמור באזור הברכיים וקעור באזור הישבן. זרועו של הגבר חובקת את
כתפיה של האישה. אידיליה, הגבר נע באי שקט , שפתיו נעות ו...
הוא משמיע מילים! ובכן זו הבעיה, הוא מדבר מתוך שינה, חסרון
אשר נראה דוחה מאוד בעיני בת זוגו.
תשובתו של מארחי הפתיע אותי; בתנועה חדה סימן לה, ללא כל מחשבה
מלווה, לאטום את פיו בפלסטר דביק, עד שיחלים.
אירועים מבדחים כאלה עברתי אצלו, מידי יום ביומו. אולם גם אלה
החלו לשעמם אותי, ומכיוון שלא קבלתי תשובה בעניין הזמן שעצר
מהלכו, ידעתי שאין לי יותר מה לחפש במקום זה. אזרתי עוז
ושאלתי: "המאמין אתה, פסיק, שידע מישהו לפתור לי את חידת
השליטה בזמן? סימן שאלה".
"איני בטוח, פסיק," השיב, אני חושב שהמבוזרים ידעו משהו על כך.
נקודה."
"היה שלום," אמרתי לו, ללא פסיקים ונקודות, "אני ממשיך בדרכי.
מבוזרים!" חשבתי בכוונה רבה.

פרק 12

ריחפתי בדייסה סמיכה ולבנה. אישיותי ההיולית צריכה הייתה לעשות
דרכה באפלה לבנה זו ללא כל ציוני דרך. נבהלתי, נראה היה
שמתערבב אני באותו חומר לבן ועוד מעט לא אדע מי אני ומה
סביבתי. חתרתי בכוח רצוני בכוון בלתי ידוע, הלאה... הלאה. נתתי
לחומר הזר לעבור דרכי וידיתי שלא התפזרתי, לאחר שהתרגלתי
לקיומו הפסיק להטרידני. ניסיתי לתהות על מהותו של אותו ערפל
וגילתי שאינו אלא אור שיצא ממקורו, הלך ונחלש הלך ודעך עד שדמה
למה שחוויתי בעיני רוחי. המשכתי במסעי. נדמה היה לי שהאור עוד
המשיך והסמיך, עתה היה צבעו אפור שהלך וכהה במהירות, עד שמצאתי
עצמי בדייסה שחורה כזפת. עוד אני תמה לאן מובילה דרך אפלה זו,
חשתי מגע כלשהו.
"מי אתה?" שאלתי.
"אחד שחזר משם," השיב.
"מה זה שם?" המשכתי לשאול. ניסיתי לקשור שיחה, לא רציתי שיעלם
וישאיר אותי בודד במקום קודר זה.
"הסיטרא-אחרא", השיב, "ממשלת הרוע," משראה שאיני יורד לסוף
דעתו, המשיך: "ממלכתו של השטן."
"תודה." חשבתי, והוא הבין.
"אל תלך לשם, קשה מאוד לחזור. הם מושכים אותך אליהם כדי לסחוט
ממך ניצוצות של אור."
מיד לאחריו נתקלתי בעוד רבים, כולם מיהרו להתרחק מהמקום אליו
היו מועדות פני. אלה שהצלחתי לקשור עמם שיחה, יעצו לי לנוע
בכוון השני. לאחר שעברתי כברת דרך בלתי ידועה, חשתי שהערפל
השחור שנעתי בתוכו הולך ומצמיג ולאחר זמן מה מצאתי שנע אני
עליו ולא בתוכו. הוא נפרש למשטח רחב, אין סופי. נעתי לאורכו של
משטח זה, וככל שיכולתי לשפוט נעתי כלפי מטה. המשטח השחור התפצל
עתה לרצועות ארוכות ואני גלשתי על אחת מהן. הגל הראשון הפתיע
אותי, וגרם לי טלטלה עזה. לאלה שלאחריו התכוננתי והצלחתי
להיסתנכרן איתם, ואף התחלתי ליהנות מהם.
עתה יכולתי לראות את קצה רצועת השחור אשר נעתי לאורכה, וכמו כן
את קצותיהן של הרצועות הסמוכות. בקצה כל אחת מהן הסתחררה לה
דמות פקעתית שהייתה מגלגלת סביבה את רצועתה. מידי פעם הייתה
הדמות מנערת את הרצועה כדי להוציא ממנה דבר מה, כביכול. פעולה
זו גרמה ליצירת גלים, שהלכו והתקדמו במעלה הרצועה. אותם גלים
שחוויתי במסע לכאן.
עמדתי ובהיתי שעה ארוכה בפעולה תמוהה זו, ובעיקר ניסיתי להבין
מה מנסים הפקעתיים הללו להפריד מרצועת השחור, ואז ראיתי; ניצוץ
של אור בהיר וצח קפץ מתוך הרצועה ומיד נאסף, תוך תרועות שמחה,
בכלי מיוחד, והועבר לעומק הממלכה. הבטתי בעיני הרוח אשר לי
לכוון הסעתו של הניצוץ... בעומק, אי שם בקצה תחום ראייתי, בצבץ
לו ראש הנחש הענקי של "הסיטרא אחרא". למרות נדירותו של אירוע
זה - אני חוויתי אותו פעם אחת בלבד - ניתן היה לראות כמעט תמיד
ניצוץ כלשהו עושה דרכו לכיוון ראש הנחש.
הפקעתיים שגלגלו סביבם במרץ את רצועת השחור, לא השתנו, למרבה
הפלא, בעוביים או באורכם, כהוא-זה. לא הצלחתי להבין לאן נעלמת
הרצועה לאחר מיצוייה.
הבטתי סביב מנסה להחליט לאן אפנה עתה? משמאלי הלך השחור
והעמיק, מימיני, לעומת זאת, כאילו הולך ומבהיר. בקצה, במקום
כלשהו נראתה נקודת אור זוהרת. לא התקשיתי להחליט, פניתי אל
האור, ואז הבנתי את דברי האזהרה; ניסיתי לנוע ימינה לכוון
האור, ולא יכולתי לעשות זאת, כאילו דבקתי לרצועה השחורה, והולך
אני ומתקדם להיות מגולגל ומנוער, כדי למצות ממני את האור הכלוא
בתוכי. לא ידעתי כיצד אפעל. בגלל לחץ הרגע לא קיבלתי כיאות את
פני הגל שקרב ובא, ולכן טלטל אותי לאחור כברת דרך. משלמדתי
שניתן לנוע לאחור באמצעות הגלים שעושים בני השטן עצמם, רכבתי
על הגל הבא במתכוון והצלחתי לנצלו להתרחק במקצת ממקור הסכנה.
בדרך זו המשכתי את דרכי, מטולטל אחורה ונמשך קדימה חליפות
ולמרות זאת הולך ומתרחק מממלכת השחור.
כאשר ריחפתי בדייסה השחורה שנית, יכולתי להרהר ביתר בהירות.
עתה נראה לי השחור פחות שחור מאשר קודם, ומה שיותר מכך ניתן
היה להבחין, פה ושם, בניצוצות בודדים העושים דרכם לכיוון
ממלכתו של השטן. לפתע חשתי רחמים רבים לאותם ניצוצות צחים אשר
נגזר גורלם להיכלא ולהיות מנוצלים למטרות שטניות שלא ירדתי
לעומקן. הניצוצות הבזיקו בעלטה ללא כל סדר, הן מבחינת מקומם
והן מבחינת זמנם, אולם נראה היה לי שלאורך מסלול דמיוני אחד
ניתן לראות יותר ניצוצות מאשר במקום אחר. נצמדתי ככל שיכולתי
למסלול דמיוני זה. המסלול הלך והעמיק הלך והתפתל. ככל שעליתי
במעלה עלתה דחיפותם של הניצוצות, עד שהפכו לזרם קבוע ורב רושם
של אור לבן וצח. המשכתי לנוע במסלול האש עד שמצאתי עצמי
במושבתם.

פרק 13

זו הייתה מושבה מבודדת, בעלת בתים בעיצוב חדשני - לפחות כך היו
נראים לי - הרחובות לעומת זאת היו צרים מאוד והכילו מנסועים
מעטים שרוב הזמן היו שוממים. דאיתי ללא היסוס, לתוך הראשון
שפגשתי.
לאחר ההתרגשות הראשונה התברר לי שהפונדקאי שבחרתי אינו אלא
נערה צעירה ומפוחדת, המחופשת לנער ספורטיבי, המפגין ביטחון
עצמי רב. היא קבלה אותי במאור פנים, כאילו המתינה לבואי.
"המתן עד שנגיע הביתה, רוח," אמרה, "זו שעת הספורט שלי, כפי
שאתה רואה."
"איזה מין ספורט זה, לנוע על מנסועים?" שאלתי בביטול.
היא צחקה בטוב לב ואמרה: "לנוע על מנסועים אינו בדיוק ספורט,
אבל לנוע נגדם..."
היא הביטה לכוון רגליה ואז נוכחתי שהמנסועים אינם נעים כלל,
ואילו רגליה, הנעולות בנעלי ספורט שאינן מוכרות לי, צועדות
במרץ רב ואינן מוליכות אותה לשום מקום.
כבשתי את הסקרנות שלי עד שסיימה את תרגיליה, ואז החליקה ללא
קול וללא כל תנועה מצידה, אחורה, קדימה, ימינה, שמאלה
ובאלכסון, ישר לתוך דלת עץ כבדת משקל - שלא הייתה שם כלל -
ומצאנו את עצמנו בחדר מגורים נאה, מרווח ונעים סבר.
היינו לבדינו, נכנסנו אל תוך תא קטן ממדים, ומייד התמלא התא
באדים ריחניים. לאחר דקה או שתיים הציפו אותנו זרמי מים אשר
נבעו מכל כיוון אפשרי. זרמי המים עיסו את כל הגוף באינטנסיביות
כה רבה, עד שלאחר דקות מספר חשנו מותשים ורגועים. זרמי אוויר
חמימים יבשו מעלינו את שאריות המים. היא נטלה מעל הקולב מעיל
רחצה שנראה רך כצמר גפן, ואמנם היה כזה.
"לאן נעלמו הבגדים?" שאלתי כאשר לא יכולתי להתאפק יותר.
"אם מתכוון אתה למלבושים במילה מוזרה זו, הם נמסו במקלחת
האדים"
"והנעלים?"
"בסיסם לשימוש חוזר, עטיפתם נמסה עם כל השאר. אבל, רוח,"
המשיכה, "אולי תוכל לספר לי קצת על עצמך."
ניסיתי לחסוך ממנה את הסיפור כולו, הסתפקתי בהכרזה שאני נוסע
בזמן. הערכתי שבזמן זה אלה דברים של יום, יום. אולם היא לא
האמינה לי,
"נוסעי זמן," כך אמרה, "לא חודרים לגופו של אחר. הם מגיעים עם
גופם הם. אתה פשוט מת."
מחוסר בררה השלמתי את הפרטים החסרים, על סופן, המכון וכולם.
לפתע חשתי בדידות איומה שלוותה בגעגועים לזמני המקורי, לידידי
ולכל מה שהשארתי לפני מאה תשעים וחמש שנים.
המשכתי וסיפרתי לה על מסעותיי ועל הדרך הארוכה והקשה שעברתי
כדי להגיע ל'מבוזרים'.
"מבוזרים?" שאלה בהתפעלות, "זה לא אנחנו, יש לשער שהיו אלה
שפגשת בערפל השחור. כפי שרואה אתה אנחנו איננו מבוזרים כלל
ועיקר. אנחנו ה'שבתאים'." סיימה.
המון שאלות הציפו את מחשבתי והועברו אליה, בעיקר לא הסתדר לי
החשש התהומי הרודף אותה, בתוך עיר מודרנית ומנוכרת זו. למה
עליה להסתיר את מינה, בחברה שנראתה כל כך מתקדמת.
היא דיברה בקול ואני לא התערבתי, נהנה מצליל הדברים דרך אוזניה
שלה, מתענג על צלילן של מילים. זמן רב זרמו המחשבות ישירות
לתודעתי, עד ששכחתי את ההנאה הפשוטה והמובנת של תקשורת מילולית
צלילית. קולה היה צלול כל כך עד שנאלץ הייתי להכניס עצמי
למשמעת מיוחדת, כדי שאוכל להתרכז במשמעותן של המילים, ולהימנע
מהחיזיון שהעלה קולה במחשבתי: מעיין צלול המבעבע מבין סלעי
גרניט קדומים, ואני, נווד צמא במדבר, לוגם ממנו.
"באת ביום שקט במיוחד," פתחה את סיפורה, "מחר מתחילים
הטקסים..."
היא השתתקה לרגע, חשתי את הססנותה, נרעדו בה מיתרים חבויים.
המתנתי בסבלנות עד שתתעשת, ואז המשיכה, "הטקסים נועדו לקרב את
גאולת העולם, אבל הם קשים ומשפילים. אני לא מסוגלת לעמוד בהם,
וגם הורי כך. הגענו להבנה בעניין זה; הורי ביימו את מותי
כנערה, ולאחר שנים אמצו אותי כבן. זמן רב נאלצת הייתי לחיות
בבדידות מוחלטת מהעולם. רק הורי ביקרו אותי לפרקים. כנער צעיר
פטור אני עדין מטקסי הזימה. מלבד זאת הם זקוקים לכישרון
המחשבים שלי, שהוא כנראה נדיר אפילו כאן."
חשתי שמנסה היא לשנות את הנושא, כי קשה עליה השיחה בנושאים
אלה. שיתפתי פעולה ושאלתי:
"למה זה חשוב כל כך?"
"עיירה זו כולה מתפרנסת ממכירת אינטליגנציה."
"מה?" שאלתי בתמיהה.
"אינטליגנציה לאנדרואידים, והייברידים." השיבה בטבעיות.
שתקתי, שנינו ניצלנו את אותו מנגנון דיבור, ולכן המתנו אחד
ליוזמתו של השני.
"אה," אמרתי לבסוף, כמבין דבר, ואז המשיכה בדבריה: "מלבד זאת
יש בנינו ממציאים; המנסוע הסטטי שראית הוא אמצאה שלנו. בינתיים
זקוקים למנעלי שדה, אבל עובדים כבר על מינסוע שיפעל אפילו על
רגליים יחפות."
"ברשותך," אמרתי בעדינות, "בואי נחזור לגאולת העולם."
"זיכרון של רוח," נאנחה באי רצון, "מחר תוכל לצפות יחד איתי
בטקסים, ואז תבין."
האצטדיון מקושט היה בחגיגיות, אך באיפוק של טוב-טעם. אף לבושם
של הבאים מתאים היה לאווירה שקטה ותרבותית זו. רק במרכזו של
האצטדיון, כאילו להכעיס, ניצבה במה נמוכה שכוסתה באריג בעל
חזות קטיפתית בצבע ארגמן, וסביבה בשורה הראשונה ישבו נערות
צעירות לבושות בבגדים צבעוניים ומבריקים. הבמה ולבושן של
הנערות הוו ניגוד כה עז לאווירה 'הפסטלית' שיצרו המרכיבים
האחרים, עד שנדמה היה שמהווים הם חטיבה נפרדת. בשורה השנייה
ישבו גברים צעירים בעלי חזות קודרת למדי, לא רק הם, לאמתו של
דבר כולם היו קודרים, ויותר מכולם, הילדות בשורה הראשונה.
כאשר עלה מנהל הטקס על הבמה לא צריך היה להטיל הס, הדממה הייתה
מוחלטת. האווירה מחושמלת הייתה, כאילו לפני התפוצצות.
"בנות כמה הן?" שאלתי בדממה.
"ששש..." השיבה.
הוא נראה צעיר מכדי להיות שר טקס כלשהו, ושהחל מדבר רעד קולו
מהתרגשות: "כל שנה, כאשר קרב מועד זה, מרגיש אני את העול הכבד
שהטיל עלינו האין-סוף. מצווים אנו כידוע, לסייע בידו למגר את
בני-חושך, ובכך לגאול את העולם."
"כידוע למי?" שאלתי ללא קול.
"ששש.." השיבה.
"אותה מלחמה של בני-אור בבני-חושך הוטלה במשך השנים על כתפי
הנבחרים הראויים לה, פשטה צורה ולבשה צורה פעמים רבות. עד
שהתמצתה בנו ובשיטתנו."
"מי הטיל?" שאלתי.
"ששש..." השיבה.
"כמו מידי שנה חייב אני לחזור ולהזכיר את עקרונות שיטתנו,
ובמיוחד לצעירים והצעירות שהצטרפו כצופים ול...
"שיטה?" שאלתי, "לא דת?"
"ששש..." השיבה.
"אחרון חביב, לבנות האמיצות הממלאות את מצוותן בגבורה. כידוע
קיימים בעולמנו בני-אור ובני-חושך, אולם מקורם אחד הוא:
האין-סוף. כל מה שקיים בעולם נוצר מאורו של האין-סוף, הטוב הרע
היפה והמכוער. יותר מכך, כל מה שקיים בעולם חייב להתחדש מידי
רגע ברגע מאורו זה. כאשר נחצוץ, ולו רק לרגע, בין מקור הזרימה
האלוהית ודבר כלשהו, דומם, חי, או אף רעיון אבסטרקטי, יעלם
מייד. גם בני-חושך אינם פטורים מכך, בני-חושך אינם אלא
בני-מיעוט-אור. אותו אור מועט המגיע אליהם מאפשר את קיומם,
ובגלל מיעוטו הפכו לבני חושך. הקודמים לנו במלחמה קשה זו, ניסו
למנוע אנרגית חיים זו - שאנו מכנים בשם אור רק מחוסר מילה
מתאימה יותר - מבני-חושך אולם תמיד יהיו בעולם אנשים 'התורמים'
בחטאיהם ניצוצות לכוחות הרשע, ולכן שיטה זו נידונה לכישלון.
אחרים האמינו שיש להזין את 'הסיטרא-אחרא' בכל כך הרבה אור עד
שיתבקע. אולם גם שיטה זו נכשלה, כי קיבולו אין-סופי. שיטתנו
שונה, בטוחה וחייבת להצליח. אנחנו מספקים לבני-חושך את האור
הנחוץ להם, ובכך משיגים שני דברים: ראשית, מורידים את מידת
חמדנותם...
"אבל חמדנותם אין-סופית?" לחשתי במוחה.
"ששש"...השיבה.
"...מכל האור הזה יהפכו מבני-חושך לבני-אור...
"חינוך מחדש?" שאלתי.
"ששש..." השיבה.
"ועתה הטקס!" סיים את ברבורו.
רעד עבר בנוכחים, ילדה קטנה בשורה הראשונה פרצה בבכי מר, אישה
בשורה השלישית התמוטטה, גבר בשורה השנייה מנסה, ללא הצלחה,
להסתיר את דמעותיו.
ילדה קטנה צועדת בבגדיה הצבעוניים לבמה, היא עוברת מתחת לאורו
של זרקור וממשיכה בדרכה עירומה, מהססת, ברכיה רועדות, מנסה
לכסות בידיה הקטנות את מערומיה, ואינה יודעת במה לבחור, האם
תכסה את שדיה, שזה עתה החלו צמיחתם, או את מפשעתה דלילת-השער.
"בת כמה היא?" זעקתי במוחה.
"ששש..." השיבה בוכייה.
"במסגרת החטא הנורא של גילוי עריות, יבתק את בתוליה של תמימה
אביה הדגול, הצדיק והלמדן, רב..."
גבר קודר, בעיניים דומעות ניגש לבמה בצעד מהסס, לביתו אשר על
המוקד, עקודה בחבלי מסורת נוראה שאינה ניתנת לערעור, שוכבת היא
ללא תנועה, ספק מעולפת, פושט את מכנסיו, היא צעקה זעקה נוראה
כאשר קרע האבר אשר יצר אותה, את תומתה.
גל אדיר של ניצוצות אור-תמימותה עלה מהמזבח, ודהר ישירות לידי
בני-חושך.
הכול התערפל... ימימה... קציעה... קרן-הפוך... מי-זהב, ועוד...
ועוד... כל אחת בתורה, כל אחת וצעקתה, כל אחת ובכייה, כל אחת
ואורה הגזול.
"מטומטמים, רוצחים!" זעקתי בקולה השדוד, "תנו להן לגדול!"
פרצנו בבכי מר, לא ידענו מיהו הבוכה אני או היא, ולא שינה הדבר
מאומה, כולם בכו.
לא יכולתי לשהות בין האנשים האינטליגנטים, הפרימיטיביים
והאיומים הללו. לא נפרדתי לשלום, פשוט עזבתי אותה לגורלה.
המשכתי עם זרם הניצוצות האדיר, ומצאתי עצמי ללא כל קושי מרחף
בערפל האפור. נטשתי את גשר האש המקשר בין השבתאים והשטן
וניסיתי לפנות לצידו השני של היקום, אל האור.

פרק 14

לזמן אין כל משמעות כאשר אתה מרחף בערפל אטום, לא ידעתי מתי או
אם בכלל לצפות לשינוי כלשהו, ואז חשתי בנכחותו;"מי אתה?"
שאלתי.
"אני שליחו של..." המסר הלך והתרחק, הלך ונחלש, עד שגווע,
"חוזר מקצה היקום עם המון סיפורים..." הוא חלף על פני, בקושי
הצלחתי להבינו, ואז גווע גם המסר הזה, אבל בכוון הנגדי. כך,
נבוך ומתוסכל המשכתי לקבל קטעי מסרים, משליחים רבים. אחדים אף
פנו אלי ביוזמתם, תמיד כינו אותי שליח ושמחו להחליף איתי מידע,
לסקרנותם לא היה גבול. ככל שניסיתי להסביר אותי ואת מוצאי, לא
נראה לי שהבינו, הם פשוט לא נשארו מספיק זמן איתי, תמיד נראה
היה שאת תחילתו של משפט החל קולט אחד, ואת סופו, אחר. מה שבלבל
את היוצרות אף יותר, הייתה העובדה שהם לא השתמשו בשום סימנים
לזיהוי אינדיווידואלי. יתכן ונתקלתי באותו שליח יותר מפעם אחת,
או אף יתכן שהיה שם רק אחד. אני קלטתי חלקי רעיונות נפלאים שלא
התחברו לרקמה שלמה בשום צורה שהיא. מין פאזל מרובה חלקים שמסרב
להיות מורכב לכלל תמונה הגיונית. אבל משהו בכל זאת למדתי
עליהם. הם לא קיימים כלל כמוצקים, אלא כצרוף מסוים של גזים.
לחלק מפרודותייהם תכונות זיכרון. כאשר רוצה מבוזר כזה להשכיל,
הוא שולח את פרודות הזיכרון שלו לחלל היקום וממתין לשובן.
הפרודות נושאות הידע חוזרות למקורן לאחר שאספו מידע בכמות
מסוימת. למרבה הפלא, כך הוסבר לי, יכול מספר הפרודות החוזרות
לעלות על מספר המשולחות, כי יש להן את הכושר לגייס לשרותן, אם
נוצר הצורך, פרודות זיכרון חופשיות המצויות בכל מקום. הפרודות
נוהגות להחליף מידע ביניהן, כאשר נתקלות זו בזו, כך שמשכילות
היו רבים יותר ממבוזר אחד, ובעצם חלקו ביניהם המבוזרים מאגר
מידע משותף.
לא הצלחתי להבין אם תמיד היו מבוזרים או זו התפתחות
מאינטליגנציה של מוצקים. לי נראה שהמבוזרים נוצרו מנשמות
תועות, או מרעיונות אנושיים שהופרחו לאוויר. אם אתה, הקורא,
חושב אחרת, השערותיך טובות כשלי.
הלכתי ורחקתי ממסלוליהם של שליחי המבוזרים, המנסים לרדת לעומקם
של סודות היקום והפגישות איתם הלכו והפכו נדירות יותר ויותר עד
שפסקו לחלוטין.
פרק 15

המשכתי לכיוון שהאמנתי למצוא את האור בקצהו. הערפל האפור הלך
עתה והבהיר, עד שהפך חלבי. יכולתי לחוש את כיוון זרימתו של
האור מגיע מצידי. פניתי במעלה הזרם. נתתי לאור לעבור דרכי
והרגשתי את העצמה שהקנה לי, ואת תחושת החסד האין סופית, חסד
שווה לכל, ללא כל שיקול, חסד המוענק ללא כל התחייבות, ללא כל
תמורה. מעיין נובע של חסד ואתה מוזמן ליטול ממנו לפי צרכיך או
לפי רצונך. ואומנם נטלתי בהתלהבות רבה עד שכמעט כבש החסד את כל
ישותי והפכתי חלק ממנו. כמה קל להפוך חלק מרעיון חיובי, מחסד
ללא רחמים, ואז הבנתי את הסכנה שבדבר והתנכרתי. זמן רב ביכית
את גורלו של האדם שאין לו דרך אחרת להגדיר עצמו, אלא על ידי
התנכרות לסביבתו. נדמה היה לי שמוטיב-העדר לבש צורה חדשה
בתודעתי. ידעתי שלא אוכל לקלוט את התמונה כולה, כאשר כלוא אני
בתוך האור, ניסיתי לחלץ עצמי מתוכו, אולם הוא היה בכל מקום ולא
היה ממנו מוצא. דימיתי עצמי מרחף מעליו ונדהמתי; ראיתי שורה
אין סופית של מפלים. לא הבנתי את פשרם, אבל כפרפר הנמשך אל
האור, נפעם מגודלו של המחזה שנגלה לי בעיני רוחי, ממשיך אני
במסעי במעלה האור. המבנה הולך וגדל, האור הולך ומתעצם, עד
שאיני קולט יותר דבר. לא נותרה לי בררה אלא לסוב לאחור ולעשות
דרכי במדרון, ואז ניגלה לי המחזה; כל מפל ניזון מזה שמעליו,
המאציל לו מאורו. בתחתיתו של כל מפל, אשר רוחבו אינו ניתן
לשיעור, נמצאת בריכה האוגרת בתוכה חלק מהאור, לפי מאפייניו
ומאצילה את הנותר לעשרה מפלים שמתחתיה. כך ממפל למפל הולך האור
ודוהה, עד שניתן לראות בתוך השטף הזוהר קוים כהים במקצת.
ממשיך אני במסעי ורואה איך הולכים הקווים ומאבדים מאורם עד
שהופכים שחורים וסמיכים. הפסים הכהים יותר הולכים ומתפתלים,
הולכים ומתעבים סביב עצמם, והופכים דמויות דהויות של אבנים,
בתים, כוסות, חביות וגופות, את הכלים האלה ממלא האור הבהיר
יותר ויוצר רעיונות, מחשבות, מושגים, רגשות, הכול נוצר ממנו
והכול קיים בזכותו.
העולם נראה מוכר, אני בעולם הקונקרטי, או אולי מוטב להגיד
בתחילתו, בשוליו. באיזו תקופה? אני ממשיך במסעי, העולם נהיה
מוחשי יותר ויותר.
תקפוני געגועים עצומים, דימיתי את תמונת היציאה, ראיתי בברור
את סופן, המנחה והאישה המכופתרת...
הייתי בקצה המנהרה, המנחה מכה על חזי בייאוש, לא יכולתי
לאכזבו, חזרתי...

יושב אני במשרד, מנסה לסיים את כתיבת סיפורי. זה מספר ימים
שכותב אני שתיים-עשרה שעות ביממה, מנסה לא להחסיר דבר. הדלת
נפתחת בחריקה, סופן מציץ פנימה... מציץ... ומציץ... לא זז...
ממקומו...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם החיוך שלך
שווה מליון
דולר
אז לפחות תשלחי
תמונה בדואר


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/1/07 13:10
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דני צוקר

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה