ביום הלימודים הראשון שלו בבית הספר עירוני ה' [כיתה י',[5
שאליו עבר מעירוני א', התאהב דניאל לפלהולץ בורד פיש.
הוריו רכשו דירה באזור יוקרתי יותר מהאזור שבו גדל דניאל,
לאחר שמר לפלהולץ קיבל קידום במחלקת המים של עיריית חיפה.
רגש עצוב ומייסר, שבשכמותו לא התנסה דניאל מעודו, מילא אותו
למראה הילדה הרזה עם הצמה הבלונדינית, העיניים הירוקות והאף
הסולד והקטנטן שנראה כיודע היטב לאן הוא הולך.
ההבנה היכתה בו כברק.
ורד היא האחת.
מעולם לא אהב מישהי לפניה ולעולם לא יאהב אחרת על פניה.
בשלוש השנים הבאות ניסה דניאל לגייס מעט ביטחון עצמי על מנת
לפנות אל ורד, אך היה משתתק מפחד כל אימת שחשב לנסות.
ארבעה ימים לפני שמלאו לו שמונה עשרה, בשעה 11:45, בעת ההפסקה
הגדולה - פסע דניאל לפלהולץ לעבר ורד פיש כמה פסיעות הססניות
וקפא על מקומו.
שלוש שנים הוא אוגר אומץ לקראת הרגע הזה.
תכנן להזמינה לסרט.
שבועות של התעמקות בטורי הביקורת הקולנועית בעיתונים. שעות של
אימונים מול המראה באשר לדרך שבה יפנה אל ורד.
לא מסוגל היה לזוז. פיו נפער מעט אך כלום לא בקע החוצה.
בפעם המי יודע איזו קילל את אביו על שהלה התעקש לשמור על שם
המשפחה הגלותי. מר לפלהולץ היה אומר, כל אימת שדניאל העלה את
עניין הלפלהולציות המעיקה, שיש להנציח את זכר המשפחה שאבדה
במשרפות באירופה.
דניאל התקשה להתווכח עם שישה מיליון קרבנות שואה.
קיווה שבאם יאזור אומץ ויפנה תיעתר לו ורד. אולי בגלל שברק
גדיש עזב אותה לטובת שרית מכיתה י"א 3, אולי בזכות בראד פיט
שכיכב ב"שבעה חטאים", הסרט שבו בחר לבסוף ושאליו תכנן דניאל
להזמין את ורד, או אולי תודות להתערבות שמימית כלשהי.
באם יש צדק כלשהו בעולם, הרהר לעצמו דניאל, אז גם ללפלהולצים
שבעולמנו מגיעה איזו ורד פיש בחייהם.
לדניאל לא היה מושג. התפלל שורד תסכים אך ידע שהסיכויים לכך
קלושים.
במיוחד עם שם כמו לפלהולץ.
שוב נשבע דניאל לעצמו שביום שבו ימלאו לו שמונה עשרה יתייצב
במשרד הפנים ויחליף את הלפלהולץ הנורא במשהו קליל ועליז דוגמת
"כוכבי" או "טל".
בדיוק כפי שנהג להישבע לעצמו מדי יום, מאז אותו רגע איום
בכיתה א', עת הכריזה המורה פנינה: "דניאל לפלהולץ!" ועשרים
ותשעה ילדים קטנים פרצו בצחוק.
ומיד הציף אותו הפחד הישן והמוכר. החשש שמא דבקה כבר
הלפלהולציות בכל תא מתאי גופו. מלווה היה הפחד בשישה מיליון
לפלהולצים זועמים הנוזפים בדניאל: "עוכר ישראל! בוגד! לזכור
ולא לשכוח!"
ורד פיש ישבה על הספסל שליד מזנון בית הספר ופטפטה עם חברתה
ליאת בנושא כלשהו. "ודאי ברק גדיש ושרית", הרהר לעצמו דניאל.
צעד שלושה צעדים הססניים ונעמד. נעצר כמה מטרים מהספסל ובהה
ברגליים הרזות הפשוטות קדימה.
האימה הקפיאה אותו.
ליאת השמנמונת והכעורה נעצה בו מבט מזלזל שהיה כאומר לו:
"לפלהולץ עלוב שכמותך!"
לרגע, באופן מוזר ולא צפוי, התמלא דניאל בחיוניות שלא הרגיש
כמותה מימיו. כאילו שישה מיליון לפלהולצים נכנסו בגופו והיו
לדניאל אחד ענק וחזק. נתנו בו כוח כדי לצאת ולהשיג לעצמו מנה
של אושר. פיצוי בגין הסבל שסבלו הם בשואה. עזרה לדניאל בתמורה
לשמונה עשרה שנות לפלהולציות שהקדיש הוא להם.
דניאל חש שזהו הרגע שלו בחיים. הרגע שבו יצליח לכבוש את לבה
של ורד.
ורד!
הדבר היחיד החשוב בחייו.
הדבר היחיד שלמענו שווה לחיות.
האחת והיחידה שבה רוצה הוא ושאי פעם יוכל לרצות.
בביטחון עצמי שזר היה לו, טעון באנרגיה שאיימה לפוצץ את גופו
התקדם ושאל:
"רוצה לבוא לסרט? שבעה חטאים עם בראד פיט."
ענתה ליאת בפסקנות: "אסוף אותי בשמונה. אל תאחר."
בתחילת השנה השלישית ללימודים באוניברסיטה הודיעה לו ליאת
שמתחתנים בקיץ.
[מדע המדינה וגיאוגרפיה. "היום בלי תואר אתה אפס!" החליט
בזמנו מר לפלהולץ]
וגברת לפלהולץ אין ליאת מוכנה להיקרא.
אבני.
מר וגברת אבני יהיו הם. |