פרולוג (או כל שטות אחרת).
אתמול היה לי ויכוח די סוער עם שניצל תירס לגבי מהות החיים.
הוא טען, שכשמתים אז הנשמה משתחררת והולכת לאנשהו ואני טענתי
שאין דבר כזה נשמה וכשמתים אז הגוף מת, נרקב והופך לברברה
סטרייסנד.
הלכנו לבית של ברברה סטרייסנד לבדוק את התיאוריה ולברר האם
טלפונים אלחוטיים יכולים לשחות.
היא לא הייתה בבית, זה היה מאכזב. השומר שלה אמר שהיא בסיבוב
הופעות אבל ידענו שהוא לא באמת השומר שלה, הוא נראה יותר כמו
הטלפון האלחוטי שלה. זרקנו אותו לבריכה והוא הצליח לשחות!
החלטנו להמתין לה ברכב ולחכות שהיא תחזור. לא עשינו את זה.
שניצל תירס התעצבן שאנחנו תמיד מחליטים דברים אבל לא עושים
אותם. החלטתי שהוא צודק אבל ידעתי שהוא טעה.
יצאנו לחפש אותה. חיפשנו באינטרנט את מועדי ההופעות שלה ואת
מיקומן אבל לא מצאנו כלום כי לא היה חשמל בבית. גם היה חסר
לנו מחשב אז קפצנו לידיד משותף שלנו שרק אני מכיר. קראו לו
מייקל אבל הוא בחיים לא שמע על זה. שאלנו את מייקל אם הוא
יוכל לעזור לנו למצוא את ברברה ושאם הוא יעשה את זה נשלם לו
סכום נכבד של כסף ונקבור אותו חי. מייקל חשב כמה רגעים והחליט
לעזור לנו. הוא לא עשה את זה. שניצל תירס ממש התעצבן: "מה
הקטע בלהחליט לעשות משהו ולא לעשות אותו? מה נסגר איתכם?!"
אמרתי לשניצל תירס שאני אוכל לענות לו על השאלה הזו אבל זה
ייאלץ אותי לסטות מהעלילה ולהתחיל בכלל נושא חדש שייתכן מאוד
שיהיה פחות מעניין מהמרדף אחר ברברה סטרייסנד. "אני אקח את
הסיכון", הוא אמר לי. נשמתי נשימה ארוכה, וסיפרתי לו כל מה
שאני יודע (ולא יודע) על: "להחליט ולא לעשות".

פרק א' - להחליט ולא לעשות
היה מעט קריר מדי באותו בוקר, יחסית לסתיו השרבי שמשום מה תקף
את מתחם האדם. הם לא הבינו איך משהו יכול להיות "מעט" ו"מדי"
באותו משפט, אבל הם גם לא היו בשלב של להבין עברית יותר מדי.
"הם" היו הקדמונים. ראשוני המין האנושי. והמתחם שבו הם גרו,
במערות המדהימות שהקיפו אותם, נקרא "מתחם האדם"(על ידי אף אחד
אבל רק לצורך העניין).
"חחח" בדיוק סיים לראות את הצאן שלו לילה לפני. הוא היה נוהג
לשבת ולהסתכל עליהם, אף פעם לא לקח אותם לאכול עשבים איפשהו.
כבר באותו לילה הוא ידע שגל של קור מגיע למתחם האדם. הוא היה
חכם מאוד, יותר מרוב תושבי המתחם. הוא הבין את אותות השמיים
ואת הלך הרוחות, הוא ידע היכן למצוא את חזירי הבר הגדולים
ביותר ולדוג כמות כפולה של דגים באגם המרכזי.
הוא היה צייד מרשים, דייג מיומן ומהנדס תוכנה מצוין
(בפוטנציאל, הכוונה; לא היו אז מחשבים, כנסו כבר לאווירה
לעזאזל!).
קראו לו "חחח" אבל הוא שנא את השם (חשוב לציין שבקושי הייתה
שפה ולכן שמות היה דבר בהתפתחות). בשבט דאז היה נהוג (באופן
חד פעמי מסתבר), להעניק לזכר את שמו רק לאחר שמלאו לו עשרים
חורפים. השם הוענק תמיד על ידי בנות השבט, בדרך כלל כתגובה על
איבר המין של אותו זכר ספציפי.
הדבר היחידי שהיה שנוא על "חחח" יותר משמו, היה אחיו הגדול,
"וואו!"
"וואו!" היה אחיו תאומו של "חחח" אך מלבד זה היה קשה מאוד
למצוא קשר כלשהו ביניהם. לא היה שום דבר משותף. "וואו!" היה
טיפוס אדיש עקשן ובלתי מנומס לחלוטין. התנהלותו הייתה מבוססת
על פי רצונותיו שלו בלבד, הוא לא היה מקשיב לאף אחד אחר
מסביבו, היה חי על פי החוקים שלו עצמו ולא עניין אותו כלום.
לא היו לו אויבים בקרב זכרי השבט אך גם לא חברים. אחיו ראה
אותו כטפיל. הוא אף פעם לא הלך לצוד, הוא תיעב דיג וסירב
ללמוד להדליק אש בטענה שזה עוד לא הזמן. הוא תמיד חשב שהוא
יותר טוב מכולם בגלל שהוא "יודע מה יקרה", ככה הוא טען.
"חחח" היה מוצלח, כל דבר שנגע בו נחל ניצחון, הכול חוץ
מנקבות.

הערת המתרגם (שהוא גם הסופר והמו"ל):
לגבי "נקבות" - זה לא שאני שוביניסט, פשוט קראתי לגברים
"זכרים" אז מן הסתם הנשים יהיו "נקבות". תפסיקו לקחת את זה
קשה מדי ואולי ניקח אתכן ברצינות, טיפשות חסרות תועלת! (חוץ
מזה שהנשים שם לא נראו ממש נשים - נמנעתי מלהרחיב על כך לטובת
כולם).

פרק ב'
"חחח" היה על סף התמוטטות. כבר שנים שהוא מוכיח את עצמו,
מחזיק את השבט הקטן על הרגליים, מארגן אסיפות, מתכנן מערכי
הגנה כנגד אויבים מבחוץ, מספק ממוטה אחת בשבוע לשביעות רצונם
של כולם, ובאמת זה ידוע לכל שבלעדי "חחח" המצב היה הרבה יותר
גרוע. "חחח" התחיל להרגיש שלוקחים אותו כמובן מאליו, שלא
אומרים לו יותר "בפפפ צצצ", שאף אחד לא באמת מעריך.
'איך זה יכול להיות', הוא חשב, 'שאני כל כך בסדר עם כולם,
ואני עושה הכול בשביל השבט הזה ובכל זאת ראש השבט לא מצליח
לסדר לי נקבה שתחיה איתי ותעשה אותי מאושר'.
בתוך תוכו "חחח" ידע את התשובה. הוא ידע שזה קשור לשמו. הוא
ראה איך כל הנקבות מתרוצצות סביב אחיו "וואו!"
הוא החליט להשתנות.
זו הייתה שעת דמדומים והסנונית הפסיקה את שירתה העליזה בכפר
כשצעקה פילחה את ענני הגשם הגבוהים. "חחח" לא ידע שזה יכאב כל
כך לשנות את שמו. הכאב יהיה רגעי, הוא חשב, והתהילה היא לנצח.
בהמוניהם נהרו תושבי הכפר לחזות בפשר הצעקה האיומה. כשראו את
"חחח", מתבוסס בדמו, מחזיק בידו את מושא שמו שתקו כולם. ילדה
קטנה צעדה קדימה ועמדה בין "חחח" לבין הקהל הרב. היא הביטה
ב"חחח", הרימה את ידה, הצביעה עליו ובקולה המתוק אמרה:
"שיואו!"
למשמע קולה הריע כל הקהל וקול ששון וקול שמחה הושר שם במערתו
של "שיואו!"
לחיצות ידיים וברכות צנועות נאמרו מכל עבר. ריקודים ושירה,
משתה גדול נערך. אנשים מכל קצוות המחוז באו לחזות בפלא המדמם.
זו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה הלא כתובה, שאדם הצליח לשנות
את שמו בדרסטיות שכזו. שיואו! ידע ששמו יינשא בפיהם של אנשים
לנצח ושילדיו יזכרו אותו ונכדיהם ונכדי נכדיהם... שלא ייוולדו
לעולם...
כשכולם עזבו, נשאר שיואו! במערתו, עם חצי חיוך מעולף על פניו.
הוא ידע שזה הסוף, הוא איבד יותר מדי דם. אחיו נשאר איתו
ברגעיו האחרונים. הוא ניחם אותו. אמר לו דברים שמעולם לא העז
לומר לאף אחד. אבל שיואו! כבר לא יכול היה לשמוע... הוא מת.
דומיה אפלה ירדה על הכפר וגשם החל לרדת. "וואו!" הרכין את
ראשו, נישק את מצחו של אחיו האהוב ורק אמר: "ידעתי..."
בפפפ צצצצ - "תודה אחי, היה בן זונה!"

פרק ג'
שניצל תירס העיף לי סטירה מצלצלת ואמר: "זה המשל הכי גרוע
ששמעתי בחיים שלי! הוא לא הסביר לי כלום! מי לימד אותך לספר
בכלל???"
אמרתי לו ששוקי זיקרי אבל הוא לא האמין. מייקל אמר לנו לבסוף,
שאנחנו יכולים לקחת את האוטו שלו בשביל לחפש אותה, שזה לא
מפריע לו ושזה לא האוטו שלו. נסענו במשך שעות, על פי ההוראות
שמייקל נתן לנו, עברנו כל כך הרבה דברים בדרך שרק מהם אפשר
לעשות סרט באורך מלא. שניצל תירס שאל אותי במה מלא סרט באורך
מלא ונאלצתי להודות שאין לי תשובה לכל שאלה.
בסופו של יום הגענו לאוטו של מייקל. הוא חנה די רחוק המניאק.
כשנכנסנו הוא לא התניע. הוא גם לא רצה להגיד לנו למה. חיכינו
שהוא יירגע קצת וישתנה לו מצב הרוח, אבל זה רק נהיה חמור
יותר. לקראת הזריחה קמנו כולנו וקלטתי את האוטו של מייקל ערום
לגמרי, שוכב ליד שניצל תירס.
לא האמנתי ששניצל תירס הסכים לשכב איתו בתמורה לנסיעה. הרגשתי
נבגד אבל שניצל תירס אמר שהוא עשה את זה בשבילי. אמרתי לו
שהוא השניצל תירס שאני הכי אוהב בעולם והתנשקנו ארוכות.
בנסיעה אני נהגתי ושניצל תירס התיישב לו מאחור בתוך איזה
מיקרוגל שהיה בתא המטען. הוא טען שהוא מרגיש שם קצת יותר
בטוח. לא הבנתי ממה יש לו לפחד, אני הרי נהג מצוין.
ב"פגע וברח" החמישי שלנו עצרנו להתרעננות. שניצל תירס שתה
קולה ואני נתקעתי בכניסה אצל השומר, כי לא נפתח לי התיק.
התבאסתי וחזרתי לאוטו. כששניצל תירס הגיע לבסוף הוא אמר:
"תחקרתי כמה אנשים בפנים, וגיליתי שיכול מאוד להיות שברברה
מופיעה בשבוע הבא בסידני".
לקחתי הלוואה בנקאית וטסנו לאוסטרליה. לא הייתה שם הופעה
ושניצל תירס נזכר שאולי אבל רק אולי זה ב"דיסני" ולא בסידני.
כששאלתי אם זה "יורו-דיסני" או "דיסני-לנד" הוא דחף לעצמו
צורב די-וי-די לפה ואמר שהוא לא יכול לענות לי. הבנתי ששניצל
תירס מסתיר ממני משהו. עשיתי סביבו סיבוב מהיר וגיליתי שהוא
מנסה לחבל בתוכניות שלי לראות את ברברה סטרייסנד. "אתה חותר
תחתיי כי אתה מפחד להפסיד בוויכוח, נכון?! אתה מטרפד את המסע
הזה כי אתה יודע שאני צודק נכון?!... תודה בזה!... תודה
בזה!..." צעקתי.
הוא אמר לי שלא אז המשכנו הלאה.
בירור קצר בסניף של "מתאים לי" עזר לנו להבין שברברה מקליטה
עכשיו תקליט חדש, מאוד מצליח, באולפנים היוקרתיים בערד. חזרנו
ארצה, שמחים ומתפלאים על כך שיש סניף של "מתאים לי" בסידני.
לא היה קל להיכנס לערד. שיפצו את הכבישים שם והיה מאוד מסובך
למי שלא היה לו סוס להיכנס.
למזלי יש לי תמיד סוס מתנפח אחד לפחות. עלינו איתו למעלה
והרוח לקחה אותנו בדיוק מעל האולפנים.
היינו בגובה אלף רגל והיינו חייבים לרדת למטה. היה מאוד גבוה,
אז לקפוץ לא היה בחשבון. גם לא המספר 7. שניצל הציע שננסה
לתפוס את הרגל של האלף ובכך נמשוך את עצמנו למטה בעזרת כל
הרגליים, רגל אחרי רגל. אמרתי לו שבכיף הייתי עושה את זה
עכשיו אבל לא כיף לי.
"אנחנו צריכים להיות כבדים יותר", אמר שניצל תירס לבסוף,
והסביר שככה נוכל לרחף מטה מטה עד האולפנים.
בלי להסס לרגע התחלנו בשיחה עמוקה ביותר על המהפכה הבולשביקית
ואיך הספרות הרומית השפיעה על ייצור חרגולים בארץ "לעולם לא".
אלו נחשבו כנראה לנושאי שיחה כבדים ביותר כיוון שברגע מסוים
הרגשתי שאני על גג אולפן ההקלטות.
רצינו לרדת מהגג ולהיכנס דרך הכניסה הראשית של האולפן אבל זה
לא היה אפשרי. היו בגינה למטה המון כלבים גדולים ורעבים שאכלו
אוכל של כלבים. "תראה איזה רעבים הם", אמרתי לשניצל תירס.
"מצאתי פתח!" הוא אמר, והרים מכסה מתכתי שהוביל אותנו למערכת
המיזוג המרכזית. כשהגענו אליה היא הודתה למכסה ואמרה לו שהוא
יכול לחזור. הוא חזר. מערכת המיזוג הייתה מערכת נעימה מאוד,
מנומסת ומלאת חן. היה קצת צפוף איתה שם בפנים, אז היא הסבירה
לנו איך מגיעים לחדר הבקרה הראשי. נפרדנו מחן לשלום והתנצלנו
על חוסר הנעימות. בחדר הבקרה עשינו הפסקה של כמה דקות והכנסנו
את דייויד בקהאם שישחק קצת.
כל הכפתורים האלה שם שיגעו אותו, הוא כנראה חיכה לנו מחוץ
לדלת הרבה זמן. הוא הפסיק לשחק עם הכפתורים, פנה אלינו ואמר:
"טוב שבאתם, ברברה מצפה לכם."
היינו אחוזי התרגשות! אני הייתי עשרים אחוז ושניצל תירס היה
חמש אחוז. סוף סוף נוכל ליישב את הסכסוך בינינו, סוף סוף
נפגוש את ברברה סטרייסנד. בקהאם כנראה קרא את מחשבותיי כי
בדיוק באותו הרגע הוא אמר: " אני בטוח שעברתם הרבה בשביל
להגיע לפה... כדי לפגוש אותה... אני קורא מחשבות, אתם
יודעים." החמאתי לו על החוש השישי וביקשתי ממנו שיוביל אותנו
אליה במהרה.
הוא התנצל ואמר שאין לו כרגע מהרה אבל אנחנו מוזמנים לקחת את
המלגזה שלו.
שניצל תירס לקח פיקוד וישב מול ההגה אבל בצד הלא נכון אז אני
נהגתי.
הגענו לחדר ההקלטות המרכזי. שניצל תירס יצא מהמיקרוגל ואמר
שהחדר דווקא די בצד יחסית.
נכנסנו פנימה.
מאחורי הדלת עמד בחור גדול עם חולצה שחורה ועליה רשום: "הבטחת
אישים". שאלתי אותו למה לא רשום אבטחה עם אלף, והוא הסביר לי
שהוא לא עוסק באבטחה אלא בהבטחה. שאלתי אותו אם הוא יכול
להבטיח לי שהכול יהיה בסדר. הוא בדק לי את התיק והבטיח לי
שכן. שמחתי מאוד.
בפנים שאלתי את המפיק המוזיקלי (ידעתי שזה הוא בגלל התסרוקת)
איפה ברברה סטרייסנד.
הוא אמר לי שבדיוק פספסנו אותה ושהיא כנראה כבר במיאמי
משתזפת. כעסתי מאוד ואמרתי: "תגיד לי, אתם רוצים לשגע אותי?
בקהאם כרגע אמר לי שהיא פה!". המפיק המוזיקלי אמר לי שבקהאם
שקרן ושהוא בטח רק רצה שנעזוב אותו בשקט לשחק עם הכפתורים שם.
התאכזבתי קשות מבקהאם ומחקתי את הקעקוע שלו מהצוואר שלי.
המפיק המוזיקלי הלך לו להפיק מוזיקה ואני ושניצל תירס נשארנו
לבד.


חדי האוזן בוודאי ישימו לב שציינתי אולפן אחד ולא מספר
אולפנים כפי שצוין קודם. אז דבר ראשון - אתם סתם מכוערים;
כאילו, באמת, מה זה האוזניים האלה. ושנית - זה אולפן אחד
גדול, כל השאר מחסנים, בסדר?!