לעיתים
כשחולפים הימים
גם מן ההרים
אי אפשר לראות את הקצוות
איך השתנינו
פעם ידענו להציג פנים שמחות
גם שהחל החורף
היינו רוקדים
בין השתיקות
לכבות כאבים
לא בכינו יותר
ופתאום
עמדנו דוממים
מול ים הזמן
שלקח אותנו הרחק מן החוף
לא זוכר מה אמרנו
לא זוכר את סופנו הטוב
הוא תמיד, נעלם לנו
ואנחנו כותבים את המילים
מבקשים
את עצמנו לעוד רגעים ספורים
מן ההרים
לא יכולנו להבחין
איך השתנו השמיים
ורק אנחנו עטפנו את עצמנו
בצבעים זרים
פעם ידענו לשמוח
ואולי, זו הבדידות
שלוקחת את השאריות
ממה שנותר
וכיבינו את האורות
לעמוד בחשכה
לעיתים
שהימים משתנים
ובאים עלינו הלילות
היינו מתכסים
לא לראות
את עצמנו
ופעם ידענו
לעמוד כמו כולם
והיום, חלשים מתמיד
על ההרים
מול עצמנו
לא כואבים יותר
לא אוהבים
מתעייפים לאט
מכול הזמן שלא נפסק
פעם ידענו להיות שמחים
בחדרים הריקים, ידענו להיות
היום החורף התחיל, ואנחנו
נעלמים |
