לעיתים
גם אנחנו מדממים
מזיכרון ישן
בין מסע למסע
נוטשים את הזמן
משאירים הכול
ביומן קטן
כתוב צפוף
תמונות
מזכירות לנו
דרכים
איפה היינו
מעבר לנהר, יש סימנים
שהשארנו
בלוז ישן שלא ידענו להפסיק
גם אנחנו מדממים
בין הייסורים
מסע של עבר, שלא חדל
הנשמה כבר נכנעה
מי יודע, מתי נחזור משם
ואנחנו זורקים מטבעות אל המזרקה
כול המשאלות, כולן
אשר ידענו לשנן בלחש
מדממות בתוכנו
ואנחנו, ממסע למסע
שוכחים את מה שנותר
לוקחים, את עצמנו
כמו מטען
שאי אפשר לפרק, אי אפשר לזרוק
ושוכבים במיטה
כמו שניים, שלא ידעו
לאבד דבר
ופתאום גילו
שהזמן הוא תמיד, נשכח
בין יום ליום
תמיד אנחנו מאבדים
רגעים שנעלמו מאיתנו
מסעות שלא ידענו להיות מוכנים אליהם
כמו בקץ שבא עלינו
ואנחנו מדממים לאט
טיפה, אחר טיפה
משאירים סימן
זה בלוז ישן
כול יום הוא נשמע
זה סיפור שלא נשכח
מבית אבות אל מסעות שלא חדלנו לצאת, אליהם
ואנחנו מדממים לאורך הדפים
מכתימים סימן
בין מסע למסע
וביומן הקטן
מיואשים, מן הימים הנקרעים
רושמים הכול, שלא נשכח
ורק אנחנו מדממים
טיפה אחר טיפה