תראו את דניאל, איך שהיא חיה על הקצה, וכמה שהיא כל כולה אשת
העולם הגדול.
כל ערב, כשהם יושבים ליד שולחן עגול דניאל מגישה פרוסות פרוסות
מעצמה. כאלה רזות וחיוורות והעולם הגדול אוכל ואוכל ולא שובע
אף פעם, כי דניאלי היא כזו קטנה. והיא כותשת שיני שום, עוד
ועוד ומפזרת פלפל ושמיר כי העולם הגדול אוהב כזאת חריפות
שמעוררת לו את התיאבון.
מאוחר ודניאל מגישה מים חריפים והיא תוססת והחושים נהיים כמו
שלג לבן של טלוויזיה. העולם הגדול כבר רדום על ספה מרופטת,
כשהיא צועדת לעברו את הצעדים האיטיים והנשיים שלה. בקצה הלשון
היא טועמת ממנו, וחוש הטעם שלה אז קצת מתכווץ ודומע.
לילה אחד הם אולי ידברו קצת, אחרי שהאור יכבה. העולם הגדול
אולי יאמר שהוא עדיין רעב, ודניאל תאמר שכבר לא נשאר לה ממה
להגיש. הזרועות הארוכות החזקות שלו אולי ירפו מעט את החיבוק,
ודניאלי תצטמרר קצת מבין השמיכות. העולם הגדול יתהפך במיטה
והיא תשמע את הגב שלו, שותק לה את השתיקה הכי מחרישה וצורמת
ומפחידה שהיתה לה אי פעם.  
מעבר לקצה היא תיפול לתוך שנת חלום, על מקום רחוק ותבשילים
מוכרים. תבשילים שהיו בעצם חלשים מדי ללשון שלה המחוספסת. בראש
היפה והעייף שלה, קולות אחרים יתפתלו מהפנים של האוזן אל מחוצה
לה, ויאמרו, דניאלי, זמן לחזור הביתה.