מוקדש לשירה


אני יושב בפקק של יום שני כבר 26 שעות, יום שני מסריח, חמישי
מתקרב בזחילות קטנות. בחדשות אומרים שיש שיבושים בדרך, כנראה
געגועים. איפה העתיד כשצריך אותו. אי אפשר אפילו לעקוף. אין לי
גם איפה להסתובב חזרה ליום ראשון. תקוע, תקוע ביום שני. התנועה
זורקת אותי קדימה בקצב של חילזון חולה. ייקח לי שלושה ימים
להגיע אלייך, אני מתקשר עכשיו להודיע לך שאני מתעכב, את אומרת
שתחכי לי בחמישי על יד המחלף. אני מתקדם לאט, עברתי רק 12 דקות
ושלטים מהבהבים מעליי אומרים שיש לי עוד הרבה לחכות. מתחיל
לרדת גשם אני מרגיש את זה בפנים רק זה היה חסר לי עכשיו, באופק
רואים עוד עננים. הערפל יורד, דני רופ אומר שביום חמישי יתבהר,
מחטט בתא כפפות אפילו שאני לא צריך. האוטו נכבה. מתניע, מקלל
כמה פעמים. הזמן יעצור לגמרי, אני את עצמי שואל, התנועה לא
זורמת. הגעגועים תקועים חזק מלפנים, מדליק סיגריה פותח חלון
ההווה מחלחל. השדרן בגלגל"צ אומר שלקראת רביעי הפקק יתחיל
להשתחרר, כנראה שמפנים את הגעגועים מהדרך, אני מתקשר להגיד
שאני עוד מעט מגיע.