לפני שבועיים בערך, סבתא של אימא שלי נפטרה. כמה ימים לפני זה,
אימא שלי באה לדבר איתי על זה. היא סיפרה לי שהיא גוססת
ושהמכונות מחזיקות אותה בינתיים, אבל עוד יום יומיים היא תלך.
היו לי הרבה שיעורי בית - ניסיתי להישמע הכי מתעניין שיכולתי.
רציתי שהיא תעזוב אותי. לא היה לי כוח אליה, רציתי רק לגמור את
השיעורים ולעשות דברים אחרים... בסוף היא הלכה.
אני לא יודע איך זה, אבל כל השבוע לא ירד גשם, ודווקא בשעה
היחידה בשבוע שהיה גשם שוטף, הייתה הלוויה. אני, ההורים שלי
ואבא של אבא, נכנסנו מתחת לגג כדי לא להירטב עוד. אחר-כך
חיפשנו אותם, הנעליים כבר היו מלאות מים גם מבפנים, הם התחילו
כבר לכסות את הקבר. אני עמדתי בצד, דיי רחוק. אחת מהזקנות שלא
הכרתי ניסתה ללכת חזרה לכיוון הגג, ושקעה עם הרגל בתוך הבוץ.
זה היה דיי משעשע. כל הזמן עבר לי בראש 'למה באתי?! מה לעזאזל
אני עושה פה? אני עומד, מלא מים, סביבי הרבה אנשים שאני לא
מכיר'. סבא שלי ביקש שאני אבוא. צעדנו חזרה אל המכונית בתוך
מים שכיסו את הנעליים. נכנסנו למכונית, ונסענו להחזיר את סבא
לבית אבות שלו.
הוא הלך כפוף כזה בגשם החזק, ונכנס לבניין.
מידי כמה זמן אני הולך עם חברים שלי לשחק עם זקנים בבית האבות
העירוני. הם יושבים כל היום ומספרים אחד לשני איך שהילדים שלהם
שונאים אותם, מזניחים אותם, ואף פעם לא מבקרים אותם בבית אבות
המגעיל שלהם. רובם בקושי זזים ומעטים מהם יכולים לתקשר איתנו,
כי הם מדברים רק פולנית או תימנית, אם בכלל. אבל זה עושה לנו
ולהם טוב, כשאנחנו שם.
מתישהו חשבתי, 'אני הולך פעם בשבועיים לשחק עם זקנים שאני
אפילו לא מכיר, אבל לסבא הזקן שלי, אפילו שבת אני לא מקדיש'.
כמעט כל שבת המשפחה שלי מבקרת אותו, לי אין מה לעשות שם.
התקשרתי אליו, דיברתי איתו קצת, אמרתי לו שאני רוצה לבוא לבקר
אותו בהזדמנות. הוא אמר שהוא ישמח. אני באמת רוצה, אבל אף פעם
אין לי זמן. הוא בטח יודע שאני לא אבוא.
להבטיח הבטחות זה נחמד, לקיים אותן זה סיפור אחר לגמרי.
אחר-כך מתפלאים שכל מי שמגיע לגיל 80 ממלמל כל היום כמה שהוא
שונא את כולם ושכולם רעים אליו. אפשר להבין אותם אני חושב...
אני לא רוצה להגיע לזה - השלב שבו אנשים מתחילים לעשות לך טובה
שהם אתך. עדיף למות.
