הבחנתי בו ברגע שנכנסתי. הנוכחות שלו מילאה את החדר. והוא,
מצידו, שיחק אותה אדיש, כאילו לא שם לב שכולם מביטים בו, שכולם
מבחינים ביופיו הנדיר. שערו השחור, החלק, הקטיפתי, הבריק בכל
תזוזה. הוא ישב לו שם, על הבר, בתנוחה מלכותית כמעט. לא יכולתי
לעשות דבר מלבד לבהות בו ולתהות על שלמותו.
התיישבתי ליד אחד השולחנות, עם חבריי לצידי. אחת הבנות לחשה לי
להירגע, ואני צחקתי. להירגע? איך אפשר. ובכל זאת, החלטתי לנסות
וליישם את עצתה. התמתחתי מעט, והרפיתי את כתפיי. החלטתי לתת
לטבע לעשות את שלו. נשענתי על מרפקיי בכיוונו, וחייכתי.
תחילה חשבתי שאין הוא מבחין בי. ואז זה קרה. הוא סובב את ראשו,
ונעץ בי מבט ארוך, חודר. צמרמורת חלפה בגבי, וחיוכי העמיק.
עיניו הגדולות הביעו חיוך גם הן, ונצצו בניצוץ המיוחד הזה...
הסבתי את מבטי, בחיוך ביישני מעט, וחזרתי להתעמק בתפריט עם
חבריי. הצעד הראשון נעשה, ועכשיו נראה מה הלאה. מזווית העין
ראיתי אותו מתמתח וקם ממקומו, והולך בהילוך מעט שחצני לכיווני.
הוא חלף על פניי והתחכך בי מעט בדרכו, כאילו במקרה. חייכתי
שוב. חבריי החליפו מבטים משועשעים, והסכימו איתי שהוא אכן יפה.
רציתי להביט בו שוב, אך הוא נעלם מעיניי, אז חזרתי לעיין
בתפריט.
לאחר מספר דקות, ראיתי אותו שוב. הוא התיישב ליד שולחן סמוך
לשלנו, מעמיד פנים שאין הוא חש בנוכחותו של איש מלבדו. האדישות
המעושה הזאת, של מי שמודע ליופיו הנהדר, שיגעה אותי. הוא נעץ
בי מבט נוסף, וחשתי כטובעת בעיניו הנוצצות. שוב הסבתי את מבטי,
אך הפעם הוא בא בעקבותיי. הרגשתי טפיחה קלה על כתפי, אך
כשהסתובבתי, לא היה שם איש. פניתי חזרה לשולחן, וראיתי שהוא
הספיק להתיישב לצידי. חייכתי שוב, והוא חייך אליי, בדרכו
המיוחדת.
הושטתי את ידי אל השחור החלק והמבריק הזה, הקטיפתי, והענקתי לו
ליטוף מהיר. הוא גרגר מעט והתקרב אליי יותר. חייכתי וליטפתי
אותו שוב, והוא התיישב בחיקי, לשעשועם הרב של חבריי לשולחן.

השחור הבוהק של פרוותו, עיניו הצהובות הנוצצות, הקימור המלכותי
של זנבו, וההדר החינני של הילוכו... הכל הפכו אותו לחתול
המושלם ביותר שראיתי מעודי.