"בשביל מה אנחנו פה?"- הוא שאל ומשך את קפלי החולצה המעומלנת
שלו למעלה, לכיוון כתפו. "בשביל להקשיב לך?.."- אמרה דרגונטייל
בשיעמום ומשכה את שערה למעלה למעלה, לכיוון הירח. גיחכתי קלות
ונתתי לה דחיפה קטנה, שלא תגזים. "כן העלמה קלוז, למעשה כן.."
הוא הסתכל עלינו בארשת רצינית. עיניו האפורות נצצו בכיוון הירח
הבוהק. "אך אם את מעוניינת, את והעלמה שיין יכולות ללכת".
תקעתי בה מבט כועס וסימנתי לכיוון חגורת אוריון. "אתם פה...
בשביל ללמוד  על הכוכבים. דבר שישרת אותכם בעתידכם הקרוב". מר
סליפר הוציא מתחת למעילו משקפי שמש גדולים והרכיב אותם על אפו.
הוא לחש לעצמו "דגים"- ועצם את עיניו לחלוטין. הוא נשען על
עקביו והחל לנוע במעגלים. ידו התרוממה הצביע ישירות על קבוצת
הכוכבים, שיווונים בעלי דמיון כינויה "דגים". קריאת התפעלות
חרישית עברה בקהל.  דרגונטייל העוותה את פרצופה ומחאה כפיים
בהתלהבות מזוייפת. לאחר שעה של תצפית , פנינו שוב לעבר הטירה.
דרגונטייל קלוז, ואני, מונוולף שיין, למדנו קריאת כוכבים
למתקדמים. זה מעין מקצוע חובה במכללת סוומפרוג, המכללה היחידה
שיכלה ללמד אותנו את התורה העתיקה של הקסם השחור, תורה שרוב
בתי הספר לפיוניות ושאר בני יצורים, כבר חוששים ללמד.ריינג'ול
ודארקסטאר נחשפו לאור הירח החיוור בעודם יוצאים משיעור כימיה
לילית . הם היו מלאים בוץ טובעני, וחיפושיות מצריות טיילו
בשערו השחור והסבוך של דארקסטאר.הוא העביר ידו בשערותיו והן
התמלאו בריר דביק. "אנחנו חייבים להתקלח"- אמרה ריינג'ול
והצביע על זוג פרפרי ערפד שהטילו ביצים בתוך חולצתה. דרגונטייל
החלה לרוץ בעודה צוחקת לעבר הטירה. הגענו למגורי הבנות.
דארקסטאר נשק לריינג'ול על מצחה, המקום היחיד שבאופן פלאי היה
נקי מכנימות מסוגים שונים. אדים ריחניים מילאו את האמבטיה בעת
שנכנסנו להתקלח. לאחר רבע שעה, כולנו היינו נקים שנית. צבע
עורה של ריינג'ול חזר להיות שנהב בהיר, ושערה שב לצבעו
הכסוף-כחול. מאחר שאת רוב זמנה בלתה ריינג'ול בביצה, היה קשה
לתפוס אותה כמו שהיא, בלי עכבישים בשער וטפילים בין האצבעות.
דארקסטאר היה קצת שונה. הם הכירו כשהם היו בני 14, כך שהוא מאד
קשור אליה. הוא נגר אחריה לכל המסעות הביצתיים שלה, אבל הוא
תיעב את זה." הוא אדם מאד סטרילי"-אמרה עליו ריינג'ול פעם אחת.
דרגונטייל הורידה לאיטה את כל העגילים ששופדו על אוזנה
המחודדת. זה מצחיק, דרגונטייל מאד דומה לצורה שבה בני האדם
מציירים פיוניות. שלא כמו רוב הפיוניות, הפיות, המאירות ובנות
ובני הרוח, דרגונטייל דמתה ליצור מכושף קלאסי. באופן אישי, את
דמותי שלי כבר ראיתי על קלמר. מסתבר שזה נקרא מנגה, פרוטרטים
מדוייקים שלנו.הצרות עם זה, התחילו כאשר ראיתי בחנות אנושית
פורטרט של מלאך-לילה, יצור קטן אך יפה להפליא, בעל כנפיים חצי
שקופות. היו לו עיניים גדולות ותכולות כהות. עם ספירלות זהובות
בתוכן. היה לו שער ארוך שאסוף בקוקו, וגוף צנום ודק. באותו
רגע, לקחתי לי את תמונתו הביתה, ונשבעתי למוצאו . החלטתי
לכנותו נייטדיימונד. עד שאגלה מהו שמו האמיתי.אבל מה זה קשור
לסיפור? זה לא היה קשור, אילולא יום אחד המורה שלנו למאגיה
שימושית החליט ללמד אותנו כישוף זימון. "זה פשוט"- אמר בן הרוח
החביב שנקרא גם מר סנאפליט-"כל מה שעליכם לעשות,זה לקחת תמונה
של אהובתכם, ולכרוך אותה על בובת וודו מדגם Z-57. אז לשרוף את
הבובה והתמונה, והמאהב המסתורי יפיעה בדירתכם תוך כמה דקות.".
אתם חייבים להודות במשהו אחד, האיש יודע להתבטא. בכל מקרה,
החלטתי לקחת את עצתו. לקתי את בובת הוודו הנ"ל, וכרכתי סביבה
את תמונתו של נייטדיימונד. קראתי לו. שוב שוב ושוב. ואז שרפתי
את תמונתו. חיכיתי ובינתיים התקלחתי. עיניים ירוקות זוהרות
התבוננו בי מן המראה. סרקתי את שערה הסגלגל מספר דקות, סקרתי
את לבושי, והתיישבתי על הספה.  "נו?"-חשבתי לעצמי לאחר כרבע
שעה. חיכיתי לו כל הלילה, עד שנרדמתי. התעוררתי ומולי עמדה
השמש הכבויה. "השמש הכבויה?"-תהיתי ביני לבין עצמי בקול. הגעתי
למסקנה, ששמש כבויה זה לא, מהסיבה הפשוטה שהזעתי.
"ג'וליאן"-אמר השמש כביכול, וחייך. "נייטדיימונד?"-שאלתי
בתקווה. הוא נראה כמו נייטדיימונד. "לא, ג'ולאין"- הוא אמר
בסבלנות הולכת ופוחתת. "זימנת אותי, לא?"- הוא שאל. "ובכן כן..
זימנתי את נייטדיימונד.. או מישהו דומה לו". "זה אני", הוא
אמר. "אני לא יודעת.... לנייטדיימונד היה שער כחול... לך אין..
וחוץ מזה, ממתי מלאכי לילה יוצאים בבוקר?.."  הוא נראה נרגן.
הוא מלמל משהו על ילדות כפויות טובה,ונעלם בענן סגול.  נשארתי
שוב לבד. "מונוולף!"-אמרה דרגונטייל שהתפרצה בפתאומיות לחדר.
"מי זה לידך?!"- היא אמרה וספקה את כפותיה אל מצחה. הסתכלתי
סביבי. לא ראיתי שום דבר,פרט לאור הצהבהב שהאיר את החדר.
דרגונטייל סגרה את החלונות והגיפה את התריסים. היה חושך.לאט
לאט נגלה אורו של מלאך לילה שזהר ביופיו-מונח על רגלי.
"ברייטאייז"- קראתי מתוך פתק שהיה תלוי על צווארו. דרגונטייל
עקימה את אפה ויצאה מהחדר. "הוא לא אמור להיות עיוור?"- אמרה
דרגונטייל בספקנות אופיינית של שדון לילה. "למה עיוור?"- שאלתי
ואמצתי את מוחי. דרגונטייל נאנחה ועצמה את עיניה ביאוש.
"אויש.... מלאכי שני טיפשים.." היא מלמלה לעצמה  ושלפה מקימורי
שמלתה את "ההיסטוריה המקוצרת של יצורי הלילה"- ספר לימוד ששימש
אותנו בסמסטר שעבר. "תראי"- היא אמרה ופתחה בפני את הספר. היא
הצביעה על פסקה  מסוימת והחלה להקריא מתוכה. "ברייטאייז, בנם
של מלאך הלילה ופית הסחלב. נאמר עליו שהוא לעולם לא מת, רק
משיל את עורו בזקנתו לעור חדש  ויפה, אך עיניו נשארות כשהיו.
ברייטאייז לעולם לא פותח את עיניו באור, ונדיר מאד לראותו
בכלל. נאמר עליו שמאז שראה בן אדם לראשונה, הוא ממעיט להראות
בפניהם, רק בגלל הפחד. לאט לאט, בגלל המחסור באור היום, הוא
התעוור. יש שאומרים שהפחד עיוור אותו". היא הפסקיה להקריא
ונעצה מבט מוקסם ביצור הנדיר והעתיק שנשען עלי. הושטתי יד
ונגעתי  בשערו הבלונדיני. הרגשתי את החום שאצור בהם. לפתע
דרגונטייל קפצה. "הוא פוקח את עיניו.."- היא מלמלה ועופפה
בכנפיה לחדר השני, מפחדת שמבטו יאבן אותה. הוא פקח את עיניו.
הן היו כמו בציור. גדולות וכהות, וספירלות זהובות בתוכן
הסתובבו  וסקרו אותי. "מי.. מי את?.."- הוא שאל, חושש. על אף
גילו המכובד, קולו היה כקול נער שעוד לא הגיע לגיל 20.
"מונוולף"- אמרתי והסמקתי. מי היה מאמין, שדווקא אני, מלאכית
שני שעוד לא למדה לשלוט ברגליה, תעמוד ותדבר עם מלאך הלילה
המיתולוגי. "ברייטאייז... זהו שמך לא?"- אמרתי לו וכרעתי לידו.
"כן. אני חושב"- הוא אמר ואחז בראשו, כאילו זכרונו נסחף ממנו,
והוא מנסה לאצור עוד קצת בידיו.  "ג'אטרין"...- הוא אמר ועיניו
בהו בחלל החשוך-"אבדנו באולם הדמדומים... היה נשף...
לאורקסטורסטיה  של בלקברי"... הוא אמר וחשף את ניביו
המלכותיים. הם זרחו באור החיווור. "חשבתי... שראיתי אותו.. ואז
הוא היכה אותי" הוא  נגע בשערו ונראה כאילו שאב ממנו כוח."מי
היכה אותך?"- שאלה דרגונטייל בקוצר רוח שמאפיין, יותר מהכל,
שדוניות לילה צעירות. "השמש.... הוא... אולי.. אני חושב.."-
הוא אמר ועצם את עיניו. כנפיו השחורות היו פצועות. "היי
מונוולף...הג'וליאן הזה שסיפרת לי עליו... לא היה נדמה לך שהוא
השמש הכבויה במקרה?" - שאלה דרגונטייל . "מאיפה את יודעת מה
היה אצלנו כשלא היית..?" -שאלתי והתעלמתי לרגע מהיצור היפיפה
שהניח את ראשו בחיקי. "תראי.... רציתי לוודא שלא יהיו פריצות..
אז.. הטלתי כישוף מעקב על הקירות הללו..ואגב מונוולף...החלוק
הלבן ממש לא מתאים לפסל הקוורץ שלי..." נאנחתי. באמת ג'וליאן
הזכיר לי את השמש הכבויה. יתכן שהוא נשלח בכדי למנוע ממני
לפגוש את ברייטאייז?
"ואז"- פצה ברייטאייז את פיו בפתאומיות-" הגעתי לפה... והיה לו
גרזן גדול.." ברייט אייז שקל כל מילה, כאילו ג'וליאן עמד
מאחורי הוילון והקשיב. הוא נראה לי ראוי לחסדנו. הסרתי מצאוורי
את התליון הגדול שבסופו אבן אודם גדולה. תליתי את השרשרת על
צאוורו, לא לפני שתלשתי אחת מנוצות הכנף שלי ושזרתי אותה
בגלימתו."מלאך שני לא יכול לעשות יותר מזה"- אמרתי וחייכתי
אליו את החיוך המתוק ביותר שיכלתי להוציא. הוא התקרב אלי,
כאילו הוא מצא את כוחו מחדש. אבן האודם שאבה אליה את כל הכאב.
"ג'אטרין. זהו אחי."- הוא אמר וליטף את לחי בעודו מרוכז בעיני.
" חיפשנו את אמנו באולם הדמדומים. איום השמש הכבויה מרחף מעל
ממלכת הסחלביות, מטיל צל כבד ומעיק על תושביה".  התבוננתי בו,
מוקסמת. "אז בכל הזמן הזה חיפשת את אמא שלך?"- שאלתי והתבוננתי
לתוך עיניו. "גם"- הוא ענה והתקרב אלי-"איבדתי אותה בקרחת היער
לפני מספר ימים. יתכן שבני הרוח שבו אותה".  הוא הפנה את מבטו
אל הכוכבים ועצם את עיניו. "היא בכיוון הזה"- הוא אמר והצביע
מזרחה. "טוב"- אמרה דרגונטיל -"אני מניחה שנבוא איתך למצוא
אותה"- היא נראתה מהורהרת במה שכרגע אמרה. אבל אז הזדקפה
והודיעה בקול ברור. " נמצא אותה ברייטאייז. אנחנו מבטיחות".



המשך יבוא...