ברגע זה הייתי רוצה לדמיין שאני נמצא באיזה פאב אפלולי, אפוף
עשן סיגריות מתאבך אל התקרה, כשמולי כוס ענקית של בירה או
וויסקי או רום. אבל למעשה אני יושב מול בניין קנדה בגבעת-רם
ומחכה בחוסר מעש שהחבר'ה שלומדים שם את השיעור של השעה הקודמת
יצאו.
אני מסתכל על השמיים, על העצים, על האספלט.
ופתאום, משום מקום, בא הנוסע-בזמן ומתיישב לצידי.
"שכחת ממני, הא?" הוא שואל, חצי חיוך מרוח כמו ליפסטיק על
פניו. כשמישהו מחייך אליך חיוך מלא, אתה יודע שהוא מנסה להיות
נחמד. או לפחות שהוא מנסה להראות כאילו הוא מנסה להיות נחמד.
אבל חצי-חיוך זה כבר משהו אחר. חצי-חיוך הוא משהו שלא משאיר
לך ספק לגבי הכוונות המכוערות של בעליו. משהו שמגיע מסרטי
אימה ישנים בסגנון שנות ה20 של המאה ה20 -.
אני מנסה לתת לו תירוץ טוב - תשובה מוחצת שתגרום לו למחוק את
0.5 החיוך שלו ולגמגם התנצלות. אלא שבמקום מילים יוצאת מהפה
שלי נמלה מעופפת. היא נראית פצועה, ולאחר כמה שברירים של
שנייה היא קורסת על הרצפה לידינו ומתחילה לגסוס לאיטה.
"אלוהים אדירים," אומר הנוסע בזמן, "היא ממש סובלת." הוא מנסה
למכור לי לוקשים - רוצה להראות עצמו איכפתי ורחמן. אבל אני
הוא זה שדורך עליה וגואל אותה מיסורייה. מעיכת-חסד.
"אז איך היה בשטוטגרט?" אני מנסה להיות חברותי, על אף הכל.
בעיקר על אף המבט הזה שהם תקעו בי בברלין - כאילו שעשיתי משהו
לא בסדר.
"תחנת-הרכבת ההיא הייתה ממש עמוסה, הא?"
"זאת הייתה המבורג." הוא אומר - כאילו בנונשלנטיות - אבל אני
רואה את עיניו מצטמצמות לכדי שני צוהרים יחסית קטנים (יש לו
עיניים ענקיות - כמו של זבוב) ואני שומע בקולו את השנאה
העמוקה שהוא רוחש כלפי. אני יודע שהוא משקר ושהסיפור עם הרכבת
היה בבון. הכי הגיוני שזה היה בבון. הסיפור ההוא הרי היה ממש
טוב.
"ומיץ התפוחים היה חרא" הוא צועק.
אני מבקש ממנו סליחה על זה, אבל לא נראה לי שהוא שומע אותי,
כי באותו הרגע גור חתולים שחור כמו נפט (יש הרבה כאלה בגבעת
רם) מגיח מעבר לפינה ומביט בנו במשך כמה שניות. נראה שהחתול
רוצה לומר משהו, אבל הוא לא אומר כלום כי חתולים לא יודעים
לדבר.
אחרי זה החתול אוכל את הנמלה המעופפת, מלקק את האיברים
הפנימיים שלה מהריצפה ובולס את הכנפיים. הנוסע בזמן ואני
מסתכלים עליו. כמה זמן לוקח לו לאכול את הנמלה הארורה הזאת?
לבסוף החתול צועד כמה צעדים לעבר אולם קנדה, שותה קצת מים
מאחת השלוליות שנקוו על הרצפה שליד המבנה אתמול בערב, מסתובב,
ונעלם שוב מעבר לפינה ממנה הגיח.
ועכשיו שתיקה.
לבסוף אני מחליט להפסיק עם זה ואומר "אין כמו מי-גשמים להרוות
את הצימאון."
הנוסע-בזמן מסתכל עלי במבט מאיים. ואז נראה שהוא מחליט להיות
בסדר לרגע.
הוא מתחיל לספר לי כל מיני סיפורי-השרדות מוזרים מאיזו פעם
שהוא מצא את עצמו באחד מחלקיה הנשכחים של הפרהיסטוריה וגילה
שהוא הבנאדם היחיד ביקום.
אני בכלל לא מקשיב לו. מה אכפת לי ממנו בכלל. הוא רק דמות
שאני יכול להרוג מתי שבא לי.
"אבל אז תיעצר" הוא אומר לי, מפסיק את הסיפור באמצע, קורא
(וקורע) לי את חוט המחשבה. "כולנו נעצרים באיזשהו שלב. זהו
טבע הדברים" אני משיב לו. זה לא נכון. למעשה, כל גוף שואף
להמשיך בתנועתו - לנוע לנצח ולא לעצור או להעצר לעולם. אבל זו
רק שאיפה. ובכל מקרה הוא לא פיזיקאי או סטודנט לפיזיקה או
תלמיד תיכון או סתם אחד שמעניין אותו. הוא נוסע בזמן.
"אבל אני לא יכול למות. אני אפילו לא נולדתי עדיין". ואללה.
יש בזה משהו. איך הורגים משהו שעדיין לא נולד? ואז נופל לי
האסימון. רגע. בעצם אין שום בעייה להרוג משהו שעדיין לא נולד.
עשיתי את זה כבר פעם. עשיתי את זה כבר מלא פעמים. תשאלו את כל
הידידיות שלי, את כל המורים שנכשלתי אצלהם ואת הנוסע בזמן.
זאת רק הפעם השלישית בסך הכל שאני רואה אותו, וכבר.
הנוסע בזמן מחייך אלי עכשיו חיוך ושלושת-רבעי. הוא יודע כבר
שאני לא אהרוג אותו. אני הרי כבר הרגתי אותו, וזה פשוט עדיין
לא קרה.
"מתישהו תצטרך לתת למישהו דין וחשבון על מה שאתה עושה" הוא
אומר, מרחיב את החיוך שלו לגודל 2.05. "אתה אל תדבר איתי על
מתישהו" אני לוחש בזעם, מפנה את מבטי לסטודנטים האחרים
שהתיישבו לצידי, מחכים גם הם שהנוסע-בזמן יתחפף כבר. סטודנטית
אחת, שחצתה את הרחבה כמו החתול בצבע הנפט, לכדה את עיני. אבל
מבחינת הנוסע-בזמן החלה ההבנה שממני לא ייצא לו כלום להכות
שורש באונותיו הקדמיות. אחרי כמה שניות שבמהלכן אני ממשיך
לסקור את הסטודנטית הנ"ל הוא אומר: "אני הולך לבקר את הנכדה
של סבתא אליזבת". הסטודנטים מסביב הריעו. סוף סוף הוא יתחפף.
"כן, היא נראית ממש טוב," אני אומר.
"אתה מגעיל אותי. אין פלא שאין לך חברה ושאתה גר עם שותף" זה
כבר היה מגוחך. "כלום גרים עם שותפים, ככה זה מעונות".
אבל הוא רק מנענע את ראשו ולוקח שלוק מבקבוקון הבירה או
הוויסקי או הרום שתחוב בכיס מעילו הארוך.
אחר כך הוא מרים את אחת הבלאטות בריצפה וקופץ ראש פנימה אל
תוך האדמה המזדחלת.
הוא מת.
עכשיו אני רואה שהחבר'ה מהשיעור הקודם התחילו כבר לצאת מקנדה.
אני קם, יחד עם שאר הסטודנטים שסביבם הייתי, ונכנס פנימה,
מותיר מאחורי את הזבובים הענקיים הניזונים משאריות הנמלה
שהחתול לא היה מסוגל לעכל.