קר מאד בתל אביב והגשם לא מפסיק.
אני הולך ברחובות,נושם לי אויר קר ומחייך.
אני לא מפסיק לחשוב,
איך תיראי במעיל חורף ארוך.
איך האדים ייצאו לך מהפה,אדים של קור,
ואיך תצחקי שאני יחבק אותך בחוזקה מאחור,
ואת,את שוברת לי את הלב,
שאת כל-כך יפה שזה פשוט כואב.
וכל משפט שיוצא לך מהפה,הוא תמימות,
וכל גיחוך שאת משמיעה הוא ריכוך,
ריכוך לליבי ושקט נפשי,
שאת יודעת שבעצם הכל מוחשי והכל קורה עכשיו,
כשאת זורקת איזה משפט ואני כל הזמן חושב עליו.
שאת מוטרדת ואני מוטרד,
על דברים קטנים שמעסיקים אותנו עכשיו.
ואיך תסתכלי על עצמך במראה,
שתדעי שכל יום שעובר,הוא רק יותר נורא,
כשאנחנו מושכים את עצמנו אל הלא נודע.
אולי אני אשם ואולי את אשמה.
את לא באמת קיימת,יקירתי,
את רק אשליה.
את אשליה שאני יצרתי,כדי לרכך לי את הנשמה.