החלפתי לפיג'אמה שלי- היא לא הייתה משהו- בוקסר וגופיה. נראה
לי שהוא קצת התאכזב שנכנסתי לחדר, אבל הוא בכל זאת נשאר עם
החיוך המטופש הזה על הפנים והושיט את הידיים שלו הצידה, בסימן
שאני אבוא אל המיטה לידו.
לי היה לי כוח. הייתי באמת, באמת- עייפה, ופשוט רציתי לישון
ולא לחשוב על כלום, אבל ידעתי שזה לא יהיה פייר כלפיו לבלות את
ערב יום שישי איתי בפשוט...לישון, ובאמת שלא יצא לנו לראות אחד
את השני כבר הרבה זמן.
פעם אני הייתי זאת שבד"כ באה לישון אצלו. זה פשוט הסתדר ככה-
להורים שלי לא הייתה בעיה להסיע אותי ואני תמיד רציתי לבוא
אליו. הפעם, זה היה שונה- לא יודעת למה, סתם- הייתי עייפה
ואמרתי לו. אמרתי לו שיעשה מה שהוא רוצה- והוא בא.
נכנסתי לחדר וסגרתי את הדלת אחרי. הוא הרים את הפוך כדיי שאני
אוכל להיכנס. נעצרתי שניה, ואז נכנסתי למיטה והוא כיסה אותי,
תוך כדיי שהוא מחבק אותי. פעם  תמיד היינו מתכרבלים יחד- גם אם
זה היה בקיץ (עם מזגן...אני לא עד כדיי כך מטורפת), אבל עכשיו,
לא יודעת- לא ממש היה לי חשק. הייתי צריכה זמן לחשוב, זמן-
לעצמי אולי?
הוא שם לב שמשהו לא בסדר- "מה קרה מותק?"
"הכל בסדר". זה יצא לי במין נימה כזאת ש...איך להגדיר את זה-
לא נשמעה כאילו הכל בסדר. לא יודעת מה היה לי- בד"כ אני שחקנית
ממש טובה וגם אם דברים מציקים לי אני מצליחה להסתיר אותם. "אז
למה את ככה?" הוא אמר במין קול מתחנחן כזה, תוך כדיי כרסום
האוזן שלי, "די- אוף...אתה תתלוש לי את העגילים". הוא נסוג
אחורה. נראה לי שהוא נבהל ממני קצת "פעם לא היה מפריע לך
שהייתי עושה את זה..."
הסתובבתי אליו מהר "סורי, מותק...סליחה" התקרבתי אליו ונישקתי
אותו. הוא די הלך עם זה אבל אז הפסקתי והסתובבתי עם הגב אליו.
"אה...מה?!?" הוא היה מופתע- "תודה רבה באמת!" הוא התחיל
לגחך.
הוא ראה שאני לא עונה ושם את היד סביבי "מה יש לך?"
"כלום! באמת...אני סתם, עייפה.."
הוא התרומם לרגע לעבר השולחן ולקח את השלט של המערכת, "אני
אשים לך את הדיסק שאת אוהבת, טוב? ותירדמי אתו". זה הרג אותי.
הוא. למה הוא חייב להיות כזה מקסים? הוא ידע בדיוק איזה שיר
אני שומעת שאני עצובה, בדיוק איזה שיר אני שומעת שאני מתלבשת
ליציאה, בדיוק איזה דיסק בא לי לשמוע כשאני רוצה להירדם...הוא
יודע איזה דיסק נמצא באיזה מקום במערכת! דברים שאני אפילו
בקושי זוכרת. הוא הפעיל את המערכת ושם את גאנז נ רוזס (רובים
ושושנים בשבילכם). "לא, תכבה...אין לי חשק למוסיקה".  זה הפתיע
אותו. זה גם הפתיע אותי- זה לא שאין פעמים שאין לי חשק
למוסיקה, פשוט- זה אמר לו בדיוק מה שזה אמר לי, שלא בא לי
לחשוב, לא בא לי להרגיש. מוסיקה מעלה רגשות ופשוט...לא היה לי
חשק להתחבר לזה.
"טוב, רילקס..." הוא כיבה את המערכת וחזר לשכב לידי. עדיין
הייתי עם הגב אליו אז הוא פשוט התחיל לנשק אותי בעדינות בצוואר
,"די" אמרתי והתנערתי ממנו.  "מה יש לך תגידי לי? מה קרה?!?"
הוא התעצבן.
"היה לי חרא של יום...חרא של שבוע, טוב? אין לי כוח...מצטערת"
"...אל תצטערי..." הוא שוב חזר להיות מקסים למרות שהוא ידע
שדיברתי בציניות- "תספרי לי מה קרה...תספרי לי הכל"
הסתובבתי עם הפנים אליו וחייכתי, "לא רוצה" נישקתי אותו,
נשיקה...שרק אני יודעת יכלתי לתת לו. נשיקה שהוא אוהב. המשכנו
ככה איזה שעה.
"טוב, אני הולכת לישון"
הוא הסתכל עליי במבט..טיפה מאוכזב אולי..ואז נתן לי נשיקה על
האף "לילה טוב מותק".
עצמתי עיניים. נרדמתי לאיזה..שלוש דקות, משהו כזה. כשפקחתי
אותן, ראיתי שהוא מסתכל עליי. זה עיצבן אותי קצת "מה אתה
עושה?"
"מסתכל עלייך..." , לא היה לי כוח לשטויות האלה, "אני אוהב
להסתכל עלייך שאת ישנה..."
"טוב, אבל זה מעצבן אותי, אני לא אוהבת שמסתכלים עלי ככה...-
אמא שלך לא לימדה אותך שלא נועצים מבטים?!?!?" צחקתי והסתובבתי
עם הגב אליו, "לילה טוב" אמרתי בקול רם. שיבין את הרמז.
משום מה- כבר לא הייתי כל כך עייפה. לא הצלחתי להירדם.
סתם שכבתי שם.
אחרי שעה בערך הוא שאל אותי אם אני ערה.
"אולי" אמרתי בלחש. הוא התקרב אליי וחיבק אותי בעדינות "אז
בואי נעשה משהו...בואי, בואי נדבר- טוב?"
"על מה בדיוק אתה רוצה לדבר עכשיו?"
הוא שתק שניה. "עלינו. בואי נדבר עלינו". לא אמרתי כלום.
"למה את מתנהגת ככה היום, הא? מה קרה?- מי עיצבן אותך- תגידי,
אני ארביץ לו..." , צחקתי. פשוט יש לו דרך...לשבור אותי. הוא
יודע מה להגיד ומתי להגיד את זה וכל כך הערכתי את זה אצלו.
"אני סתם מבולבלת..אל תיתן לזה להשפיע עלייך" אמרתי תוך כדיי
פיהוק.
"מבולבלת ממה?" הנה זה התחיל. הוא פשוט התחיל ללחוץ, או לשאול,
או לא יודעת מה- בשבילי זה היה לחץ, "מהכל, לא יודעת..."
"גם ממני?" הוא שאל בשקט.
"לא יודעת..אולי קצת". לא הייתי צריכה להגיד את זה. חשבתי על
זה מאוחר מידיי, זה סתם התחיל ליצור בעיות והוא התחיל לעצבן עם
השאלות האלה שלו-"מה עשיתי? מה... מה אני יכול לעשות?"
"מה?- אוף...כלום! די, בוא נפסיק לדבר על זה"
"לא רוצה...תגידי לי מה קרה" הוא המשיך. לא עניתי. קיוויתי שזה
יעבור לו. אבל לא- "מה את רוצה?"
"לא יודעת".
הייתה מין שתיקה מביכה של כמה רגעים "את...את בכלל רוצה אותי?"
הוא שאל את זה במין חוסר ביטחון, זה שיגע אותי! שהוא נהיה
ככה...וזה רק השפיע על התשובה שלי, לא יודעת למה לקח לי כל כך
הרבה זמן לענות...פשוט היססתי, למרות שידעתי מה שאני רוצה
להגיד "כן...".
ההיסוס הזה סתם הפחיד אותו
"טוב..." הוא ממש עשה לי טובה שהוא הגיב. אני לא מבינה אותו
לפעמים.
אני לא מבינה בחורים לפעמים! נבהלים מהדברים הכי קטנים. אוף.
ואם אני במחזור? ואם סתם אין לי מצב רוח? זה לא אומר שהכל צריך
להיות קשור בהם. הפעם, במקרה, זה כן היה קשור בו. קצת. אבל אם
הוא פשוט היה נותן לי לישון הייתי שוכחת מזה בבוקר. באמת.
שכבתי שם. עם הגב אליו. ואז התחלתי לחשוב. בגללו. הוא גרם לי
לחשוב.
לחשוב על דברים שלא היה לי כוח לחשוב עליהם. היה שקט- התפלאתי
שהוא לא אומר כלום. הסתובבתי אליו, והוא ישן. אוף. דווקא היה
לי משהו חשוב להגיד לו. התחלתי להרגיש רע- כי הוא הרגיש רע,
בגללי. בגללי הוא נרדם עם הרגשה רעה- זה הדבר הכי נורא שיכול
לקרות, ללכת לישון עם ההרגשה הזאת ואז לקום בבוקר וזה מה שאתה
זוכר. זה פשוט הורס.
זה הציק לי- אבל מה כבר יכלתי לעשות, אז סתם שכבתי שם והסתכלתי
עליו ישן.
בסוף נרדמתי, לא יודעת אחרי כמה זמן. אבל בבוקר- שהתעוררתי,
הוא כבר לא היה שם. הוא נעלם.