ואז מירב לקחה בקבוק קוקה קולה כמעט ריק, התיישבה על הרצפה
וצעקה:"עכשיו משחקים אמת או חובה!"
השעה הייתה כבר כמעט 22:00,שעה אחרי שהמסיבה התחילה,מסיבת יום
ההולדת של עומרי.
בכלל לא רציתי לבוא..יום חמישי אחרי שיעור חשבון עומרי קם
והודיע שביום שישי כולם מוזמנים אליו הביתה כי יש לו יומולדת
והוא עושה מסיבה,הוא גם דאג להזכיר שמי שלא מביא מתנות לא
נכנס.

עומרי הוא הילד הכי מקובל בכיתה. והוא ומירב חברים כבר חצי
שנה. השמועות אומרות שבהתחלה עומרי הציע לה ידידות היא הסכימה
ואחר כך הוא שלח לה מכתב והציע לה חברות מאז הם ביחד ...לפעמים
בהפסקות הם מחזיקים ידיים והם תמיד רוקדים יחד "סלו" במסיבות.


אני זוכר את הפעם הראשונה שהגעתי לכיתה ,זה היה באמצע כיתה
ג',רק לפני חודש עלינו לארץ,אני אמא וסבתא. אבא נשאר ברוסיה
הוא לא היה מוכן לעזוב.
התגעגעתי לחברים שלי שנשארו בבית,למורים, לאבא...
אבל אמא אמרה שפה יהיה לי טוב, הרי כולם פה יהודים.
כשנכנסתי, המורה אמרה משהו שלא הבנתי,ואז היא לקחה את היד  שלי
והושיבה אותי במקום הפנוי היחיד שהיה.
רוב השיעור חלמתי,גם ככה לא הבנתי על מה היא דיברה.
בסוף השיעור,ניגש אלי אחד התלמידים,ילד גבוהה שחום כזה עם
עיניים חומות ושער קשי עומד ,בכלל כמעט לכל הבנים השיער פה לא
כל כך בריא משום מה כמעט אצל כולם השיער תמיד קשה ועומד כמו
עצים קטנים...
הוא ניגש אלי ואמר לי שתיי מילים,את הראשונה הבנתי,רוסי,את
השניה לא ....היום אני יודע שהמילה השניה הייתה מסריח.

היום כבר לא צוחקים עלי על זה שאני רוסי,היום הם כמעט ולא
מדברים איתי בכלל רק כשהם צריכים להעתיק שיעורים בחשבון או
באנגלית.
בכלל לא התכוונתי ללכת למסיבה,הייתה לי הרגשה רעה ,סתם בלי
סיבה,הלך לי כל המצב רוח.
אבל אז פתאום שיניתי את דעתי והחלטתי לנסות,פעם אחת מה יש אולי
זה כיף המסיבות שלהם.
כשניגשתי לשאול את עומרי איפה הוא גר כדי להגיע למסיבה,הוא ענה
לי כזה בזלזול :"עזוב אתה גם ככה לא תמצא..."
אחרי שהתעקשתי, הוא אמר לי שהוא גר ברחוב התאנה בית מספר 3 .


כולם התיישבו במעגל,מירב סובבה את הבקבוק ,הבקבוק הסתובב
והסתובב עד שהוא נעצר ...מול מיכל.
"אמת או חובה?" שאלה מירב
"חובה" ענתה מיכל...
"חובה עליך לנשק את אלכס! מיכל קמה אני הסתכלתי עליה בזמן שהיא
התקרבה אלי...
ואז שמעתי מישהו צועק..."את לא באמת מתכוונת לנשק את הרוסי
המסריח הזה..."
ואז שמעתי קולות של צחוק,שגדל וגדל הרגשתי איך הדמעות מתחילות
לזלוג מהעיניים ואיך שכל החדר מתחיל להסתובב סביבי רציתי לקום
לברוח אבל הרגליים שלי רעדו לא יכולתי לזוז...

בקטע הזה הפסקתי לקרוא,הנחתי את היומן בארגז הכלים הישן,לא
יכולתי להמשיך לקרוא הכאב והצער שהרגשתי באותו רגע כאילו חזרו
אלי .
היום אני כבר בן 21 ולמרות שזה היה כל כך מזמן לפעמים אני
עדיין שומע את הקולות שלהם ...צוחקים.